אדם שוחר טוב
- יפעת אהרן
- 19 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
הסערה הבלתי נגמרת של המצב הפוליטי והמלחמות הקשורות בו, כאן ובעולם, וההשפעה המיידית שלו על מצבנו התודעתי - שהרי הוא עצמו נובע ממצב תודעה בעייתי ביותר, בלשון המעטה - ההשפעה הזו שוב ושוב מעלה את השאלה הזו מתוך ההסתכלות בתוכי וסביבי: ״האני אני אדם שוחר טוב?״ וגם ״מיהו אדם שוחר טוב?״
ובכלל, מה זה אומר?
הרי אפשר לומר, למשל, שזה קשור לנימוס שבין אדם לרעהו; שזה קשור ל״דרך ארץ״ של מנהגים ומסורת ותרבות של התנהגות חברתית שקבעה מה ״נכון״ ומה ״לא נכון״; שזה קשור למעשים טובים של התנדבות או של עזרה למי שבמצוקה, כי ״צריך״.
ללא ספק - בכל אלו יש כדי להעיד על נכונות להיטיב, כשלעצמם; אם כי חשוב כאן לשים לב, שיכולים להיות מניעים שונים להתנהגות המנומסת, להתנהגות המקובלת מבחינה חברתית, להתנדבויות, להושטת היד למי שזקוק - וחקירת המניעים הזו היא מאוד משמעותית.
והיא משמעותית משום היא לוקחת אותנו אל פנימיות האדם עצמו - הפעילות האישית שלי שמביאה אותי לעשיית כל אלו, ולשם כך אני צריכה ללכת אל החשיבה שלי: כי בחשיבה שלי נמצאים המניעים, נמצאות המוטיבציות לפעולה, ומתוך החשיבה שלי נולדים המעשים שלי.
אני חושבת שכיום, בזמנים האלו, השאלה אם אני אדם המבקש אחר הטוב, הפועל למענו - קשורה בהקרבה.
להקריב - זה לא נוח, והמילה הזו מאוד מאוד מאוד לא נוחה. זו מילה שמעוררת קונוטציות לא קלות, התנגדות רבה, אני מכירה את זה. להקריב? מה פתאום להקריב? החיים גם ככה קשים מספיק, מספיק מאתגרים, אנו כל כך עייפים ועמוסים - פנימית וחיצונית - אז מה פתאום הקרבה עכשיו.
ועם זאת, כשחושבים למשל על דוגמא יחסית פשוטה - שבזמננו-אנו גם היא, למרבה התדהמה, מסתברת כלא כל כך פשוטה ומובנת מאליה - כשצריך לקום בלילה לתינוק בוכה, אנו מקריבים; זה לא נוח, אנו יכולים לקטר, אך זו יחסית דוגמא שעדיין יכולה להתקבל באופן נרחב כמשהו שאין עליו עוררין (שוב - כבר לא ממש אין עליו עוררין; יש יותר מדי מקרים שזה הפוך לגמרי). כמובן שרצוי לקום מתוך מחווה של התמסרות של ממש, עם מינימום קיטורים והמון אהבה ונתינה, אבל גם זה דורש היום החלטה מודעת... האינסטינקט הבסיסי כאן - גם הוא כבר לא מספיק.
ואם עם תינוק שלגמרי תלוי בנו זה לא מספיק, מה כשאני בסיטואציה מול אדם מבוגר שנזקק? איך אביא עמדה של התמסרות ונתינה כנים, לא תמיד נוחים, בשאיפה שיהיו נטולי אינטרס אישי, אלא מבוססים על אהבת הטוב ואהבת אדם נטו (בלי שאלו יישמעו מילים ׳מפוצצות׳)? ומה אעשה מול הזולת כאשר יש קונפליקט בינינו? הרי ״שוחר טוב״ אין משמעו ביטול-עצמי.
והקרבה גם היא איננה ביטול עצמי.
אני חושבת שאנו זקוקים להחלטה - ההחלטה (שצריך לחזור אליה שוב ושוב, כי נכשלים בה) לעבוד למען הטוב, הטוב הזה שאולי גם אני מקבלת ממנו משהו, אבל זה לא העיקר; הטוב הזה שהוא נטו כדי להרחיב את הטוב בסביבה, את הטוב בין בני אדם באופן כללי.
להחלטה מודעת כזו יש לה השלכות אדירות - ממש כך.
היא מחזירה לידי האדם את המהות העמוקה ביותר שלו: להיות בעל אני חופשי שבוחר בטוב, ולא ברע.
איך מיישמים, מה זה אומר בדיוק, האם זה ״על חשבוני״? הקרבה זה על חשבוני שאינו על חשבוני. איך ? זה על חשבוני ״המצומצם״ (כאן ועכשיו לא נוח לי לעצור ברחוב ולענות לשאלתו של אדם, כשאני ממהרת מאוד), אבל זה ״לא על חשבוני הרחב״ - כי יכול להיות שהעיקר כעת הוא הגשת העזרה, והטפל הוא שאני ממהרת.
וכמובן, כל מקרה לגופו!!! שום דוגמה לא מתבקשת כאן, שום ׳תבנית׳ אחת של פעולה; יש מצבים שבהם המהירות שלי למשל תגבר על עצירה ומתן מענה לאותו אדם. מה שאני מכוונת אליו כאן הוא ההחלטה הבסיסית כעמדה מהותית בתוכי: להיות מוכנה לברר מה הטפל והעיקר; להיות מוכנה לשהות בהכרה שלהקריב באופן הזה זה נכון; להיות מוכנה לשאול מה האמת כאן, ולא רק מה הדיעה שלי על זה; לשאול האם המעשה הטוב שאני עושה הוא על חשבון אדם אחר/סקטור שונה מהסקטור שאני רואה עצמי משוייכת אליו; לשאול האם ה׳טוב׳ הזה אינו תלוי בדבר, באמת באמת? ; וכך הלאה.
כל אלו ועוד קשורים בעיניי לאותו מצרך נדרש בזמננו כיום - להסכים להיות בשאלת ההקרבה למען הטוב שאינו תלוי בדבר, תוך בירור של אותו ׳טוב׳; כי אם לא אנו, מי כן?
בברכה לקיץ שהגיע, שיהיה שקט ועמיד,
יפעת-אן
לצירוף מתעניינות מתעניינים לקבוצת ווטסאפ שקטה בה אני שולחת מעת לעת טקסט קצר ו/או הצעות לתרגול - הנה הקישור:
בתמונה - אהבה.
תגובות