את הטור הזה כתבתי בדצמבר 2011 (כסלו תשע"ב), לפני 13 שנים, ואני חוזרת אליו בהקשר האור של חנוכה וחג המולד השנה. הנה הוא, עם תוספות קטנות:)
פרשת מקץ נקראת בדרך כלל בשבת של חג חנוכה. מה פשר הקשר בין יוסף הפותר את חלומות פרעה ובין חנוכה? התהליך של יוסף הוא תהליך של התמרת החושך לאור. זהו סיפור של כוחות רוח על ידי האדם עצמו, שבו פועם הכוח הרוחי, של התגברות הכוח הפנימי-רוחני של האדם על פני התנאים המגבילים הארציים של נסיבות החיים, כפי שאנו מכירים לא אחת:
יוסף נמכר על ידי אחיו למצרים, מתוך בור חשוך וצר, ומגיע אל בית הסוהר לאחר שלא נענה לחיזוריה של אשת פוטיפר, לפי הפשט של הסיפור. שם הוא פותר את חלומות שר המשקים ושר הטבחים. שנתיים עוברות, זמן לא מבוטל, ופרעה חולם את חלומותיו ואין פותר להם. כל חרטומי מצרים החכמים לא מצליחים בכך.
שר המשקים נזכר ביוסף, אשר נקרא לפתור את חלומות פרעה, שחולם על שבע הפרות ועל שבע אלומות השיבולים.
יוסף מפרש לו את החלומות באופן ש"מדבר" אל פרעה ועבדיו, ופרעה נפעם :
לז וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל-עֲבָדָיו. לח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. מ אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. מא וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. (בראשית, מ״א).
יוסף עולה לגדולה בארץ מצרים, הוא משנה לפרעה, אך נראה שהאופן בו יוסף מנהל את העניינים בהמשך, ודואג לכל מה שצריך, מראה כי יוסף הוא המלך האמיתי, ופרעה הוא המלך שאט אט יצטרך לפנות את המקום לתודעה החדשה שמבקשת להיכנס, תודעה של חשיבה מכוונת, ולא של יכולות טבעיות בלבד.
במה שונה יכולתו של יוסף מיכולות החרטומים (אנשים חכמים מאוד), המאפשרת לו לפתור את החלומות במקום בו הם לא יכלו?
יוסף, כבן העם העברי, מסמל ומהווה ביטוי של חשיבה חדשה שנכנסה לאנושות דרך אברהם - חשיבה שיצרה שלב התפתחותי נוסף בתודעה האנושית: מתודעה החשה את השלם ומחוברת אליו (היכולת העתיקה להרגיש את גרמי השמיים והשפעותיהם עלינו, היכולת לחזות את תופעות הטבע, האדמה ומזג האוויר ועוד), אל חשיבה יותר שכלתנית, פחות ׳חושית׳; כמו תינוק שעובר התפתחות לפעוט ולילד שבהדרגה מתחיל לחשוב על העולם, לאחר שקודם לכן רק הרגיש אותו בחושיו.
יוסף מביא את השינוי הזה של חשיבה חדשה כשהוא ניגש לפשר החלומות. לא משהו אינטואיטיבי בלבד, אלא משהו שהוא גם אינטואיטיבי - יכולת טבועה - אבל גם מעורב עם חשיבה של הדברים, ניתוח של התמונה הגדולה.
יכולת הראייה הזו, כשהיא פוגשת את הקושי האישי שלו - תזוז לרגע הצידה למול כאבי העבר שלו ופצעיהם במישור המשפחתי שלו, ואחר כך תשוב אליו:
שאר בני יעקב, למעט בנימין, מגיעים למצרים. בכנען אין אוכל, והם שומעים שבמצרים אין בעיה, והם מגיעים לשם על מנת לקנות מזון. יעקב מסרב לשלוח את בנימין כי הוא מפחד – ממש כמו שיהודה פחד בפרשה הקודמת על בנו הצעיר שֵׁלָה – שמא הוא ימות. יהודה פחד על סמך מה שחווה עם שני בניו הראשונים, ויעקב (אביו של יהודה) פוחד על סמך מה שהוא חושב שחווה עם בנו יוסף, אותו הוא חושב למת.
כשמגיעים האחים, למעט בנימין כאמור, אל יוסף, זה מה שקורה:
ו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל-עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.
ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל.
ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.
אני מתעכבת על פסוק ז', המספר לנו שיוסף ראה את אחיו. הוא קודם רואה אותם, ואחר כך הוא מכיר אותם.
מדוע היה צורך להשתמש בשני פעלים שונים בקשר לחוויית משה כשהוא פוגש באחיו ? אפשר היה להסתפק באחד מהם.
אני מציעה את האפשרות שבפעם הראשונה יוסף רואה אותם, עד כה הוא לא ממש ראה אותם, אולי ראה יותר את עצמו ככל שזה נגע לאינטראקציות איתם. כנער, הוא חיפש את חברתם, אך מה שיצא ממנו כלפיהם היה לספר על החלומות שלו שסיפרו על גדלותו לעומתם.
אני רואה בכתוב וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו משום שינוי בכך שהוא לראשונה רואה אותם, אותם ולא אותו. טמון כאן עדיין רק הזרע, הפוטנציאל של ראייה אחרת מזו שהוא רגיל אליה ביחס אליהם.
אך זה עדיין לא ממומש, ולכן מגיע הפועל וַיַּכִּרֵם, כלומר, הוא מביט בהם כפי שהוא חווה אותם כלפיו בעברו, וההתנכלות שגרמו לו, וזה גורם לו להתנכר אליהם ולדבר אליהם קשות. במילים אחרות, הוא מכיר אותם – אבל זה עדיין כפי שהוא הכיר אותם בעבר, דרך הכאב שהם גרמו לו.
ואפשרות נוספת היא ששניהם – וירא, ויכר – משמשים בערבוביה. כי וירא יכול להיקרא גם מלשון יראָה, פחד, כך שיוסף רואה אותם ומיד עולה באופן אינסטינקטיבי הפחד שלו מהם, אותו פחד של ההשלכה לבור והאיום על חייו, והפחד הזה עדיין חי בתוכו; וכך הוא אכן מכיר אותם, הוא יודע שאכן הם אשר ביצעו את המעשה ההוא.
בפרשה הבאה, פרשת "ויגש", ייווצר חיבור אצל יוסף בין העתיד לבין העבר, ובין הפחד של העבר לבין התרופה של העתיד. זאת גם לאחר שהאחים עצמם יעברו את התהליך של הכרה באשמתם על מה שעוללו בעבר, וגם יוסף עצמו יעבד את כאב העבר (בבכיו החוזר ונשנה) ויוכל להשתחרר ממנו, מאותו כאב שהיה כלוא שם במשך שנים. הן השינוי שבו והן השינוי שבהם יאפשר לו לא רק לקבל את גורלו אלא גם לראות את ההתפתחות שנולדה מתוך גורלו זה.
חג חנוכה
רבי נחמן מסביר שחודש כסלו אלו הם ימים שבהם אדם יכול להסתכל מעבר לקושי שלו-עצמו, ולראות את ההשפעה שלו אל מול הסביבה שלו, בינו לבין חברו, ואל מול האלוהות, בינו לבין המקום. במוכנות להתבונן באופן זה מתרחשת חנוכת הבית הפנימית. שוב, זהו ביטוי לאדם המחובר לכוח האני המודע לעצמו, מטפח אותו, ולא פועל רק על פי מנגנונים אוטומטיים; אלא חשיבה עצמאית ובודקת נכנסת לתמונה.
כאמור, יוסף נכנס בפרשה זו לעומק פנימיותו, בכל פעם מדליק עוד נר בתוכו על מנת לראות את הדברים בצורה שונה ממה שראה עד כה, על מנת להתיר ולרפא את כאבו כנער צעיר, ואת הניכור והכעס שיצר בו האירוע ההוא, בכל פעם עוד קצת אור, ועוד קצת, ועוד קצת. פני העתיד מאפשרים הסתכלות על העבר, והאינטגרציה ביניהם יוצרת ראייה אחרת - ראייה שיש בה כוח החוצה את הטבעת החותם של האירועים שקרו לו בעברו.
אני רוצה תמיד עיניים/ נתן זך
אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא כל כך מלא, יופי.
ואינני רוצה לעולם להיות עוור ליפי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
מכן, בסבלנות, סבלנות בלי די
ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא
יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל.
לצירוף מתעניינות/ים לקבוצת ווטסאפ שקטה - בה אני מעבירה מעת לעת תכנים ותרגילים לתמיכה - הנה הקישור:
שבת של שלום וענווה.
Kommentarer