אל אשר תלכי אלך, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי - קארמה בפעולה - טור לשבועות תשפ״ה
- יפעת אהרן
- 31 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
הפסוק המצוטט בכותרת הטור הזה לקוח ממגילת רות (פרק א׳, פסוק ט״ז), הנה הוא במלואו:
״"וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי."
החלק המוכר של הפסוק הזה הוא החלק שמופיע בכותרת.
החלק הפחות מצוטט של הפסוק הוא ההתחלה שלו: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ.
מה זה אומר?
הפירוש המקובל הוא: אל תפצירי בי לעזוב אותך - והמפרשים השונים קושרים זאת לרוב לכך שרות מבקשת לחבור לנעמי ולעם היהודי, בשפתנו היום: להתגייר.
אני מבקשת להציע הסתכלות נוספת.
המילה ״תִּפְגְּעִי״ כלשונה בעצם אומרת: כשאת מסרבת שאצטרף אלייך, את פוגעת בי; והפגיעה הזו מהי? ״לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ״.
אני רואה כאן את הנתיב הקארמתי של רות, המבקש להתגלות דרך הקשר עם נעמי. רותי חשה שסירוב של נעמי להצטרפותה אליה, והתעקשות של נעמי שרות תעזוב אותה, יהווו פגיעה עמוקה בנתיב ההתפתחות וההתגשמות של רות, היא תצטרך לחזור לאחור, כלומר, כל הליך קשרי הגורל העמוק של העתיד ייעצר כאן, יגרום לנסיגה, להליכה אחורה.
רות יודעת כאן, אולי בלי ממש לדעת אלא רק בתוך תודעתה הנסתרת, שהיא צריכה להצטרף עם נעמי, להצטרף אל העם שלה. היא יודעת, גם אם אינה יודעת שהיא יודעת.
סירוב של נעמי יהווה פגיעה בנתיב ההתפתחות, יגרום לשיבה לאחור, נסיגה שאינה נכונה. רות קשובה לדחף הפעיל בה, מבטאת אותו, ובכוח האני שלה סוללת את הדרך אל העתיד.
בזמן אמת הדברים הנסתרים לנו אינם ידועים - מהלכים שונים ופעולות שונות שאנו עושים. בדיעבד, בהסתכלות לאחור, אם נרצה נוכל להבין משהו על ההקשרים שנולדו מהפעולות שלנו, על ההקשרים שהביאו לפעולות שלנו, לאמירות שלנו.
בהסתכלות על סיפור נעמי ורות אנו יודעים שבהמשך חברה רות לבועז, ומנישואיהם נולד בדור הרביעי דוד המלך, דמות משמעותית מאוד להתפתחות העם העברי ובמובן מסוים אף לאנושות. לא כאן המקום להרחיב על כך, אך דוד מוביל זרם משמעותי בהתפתחות האנושות.
כשרות אומרת ״אל תפגעי בי לעזבך״ היא מתכוונת שזו תהא פגיעה באני שלה, אותו אני שהוא גם היא עצמה באופן אישי - רות; וגם חלק מהשתייכות רחבה יותר, שתורמת למרחב האנושי הכללי.
כמו כל אחת ואחד מאיתנו.
מה אנו יכולים ללמוד מזה?
על העדינות האצילית בהקשבה פנימה, לקול המדבר משהו שנשמע לנו כמו אמת, לא כזו אישית בלבד, אלא אמת היוצאת מ-ד׳ אמות העצמי המצומצם שלי, וקושרת אותי אל העולם.
כי לפעמים, במילים הכי טריוויאליות של היומיום שלנו, במשפטים שכמו ״נזרקים סתם״ לאוויר בינינו לבין הקרובים לנו, מסתתרת אותה אמת עמוקה, שמבקשת הקשבה עמוקה.
לצירוף מתעניינות/ים לקבוצת ווטסאפ שקטה - בה אני מעבירה מעת לעת תכנים ותרגילים לתמיכה - הנה הקישור:
לאתר הבית:
コメント