top of page
  • יפעת אהרן

אני חלק מרוח הזמן

״בני אדם נפגשים ואוהבים זה את זה, השפעות מסוימות מחיים קודמים גורמות לכך. אולם, כוחות אחרים פועלים נגד זה. כשעולה זיכרון מסוג זה, הם נפרדים. לא רק אלה שנפגשו דרך אהבה עומדים למבחן – האם מה שהתעורר בתוכם יספיק כדי למסד קשרים ברי קיימא. זה ילך וייעשה קשה לבנים ולבנות להבין את אימותיהם ואבותיהם, וקשה יותר להורים להבין את ילדיהם. יהיה קשה יותר לאחים ולאחיות להבין אלה את אלה
(ר׳ שטיינר, מתוך המאמר: ״כיצד ניתן להתגבר על המצוקה הפסיכולוגית של זמננו״ - תרגום: מיכל צור. עיבוד סגנון: הגר דרור מליניאק - 10.10.1916 ציריך GA168).

*

אני מציעה לקרוא את הקטע הנ״ל מס׳ פעמים. אל תסתפקו בפעם אחת. גם לא בשתיים. קיראו שוב, ותנו למילים לחדור מבעד למעטה האינטלקט השכלתני, ולחלחל לתוך החיים האישיים הפרטיים שלכם. האם אתם מזהים את החוויה שעומדת בבסיס שורות אלו? מכירים אותה בחייכם, פה ושם, אפילו לשנייה אחת? ואם לא, האם יתכן שזה קיים בחייכם, אך לא שמתם לב לזה? גם זו נקודה למחשבה.

הדברים האלו, שנכתבו לפני למעלה מ-100 שנה (שזה לא נחשב הרבה זמן - בראי האבולוציה של התודעה האנושית) כותב שטיינר מתוך ידיעה עמוקה של האתגרים העומדים בפני האדם החי בזמן הנוכחי, שהחל כבר אז, ויימשך גם אל העתיד.
אלו הם אתגרים חדשים, ובראשם האתגר של להבין את האחר. עד כמה שזה נשמע לא ברור, הבנת האחר בעבר האנושי היתה מצב נתון, שלא הצריך מאמץ. אפשר להבין זאת דרך הדוגמא של חשיבה קולקטיבית או שבטית: שם אין מקום ל״אינדיבידואל״ ככזה בפני עצמו, הוא תמיד ״חלק מ-״. במצב הזה אין ״צורך״ שמצריך ״הבנת האחר״ כי אין ״אחר״ ואין ״אני״. יש ״אנחנו״.
כך, למשל: ״ ׳השבוע אמרה בריאיון בטיימס: ׳כדי לדעת לומר אני אוהב אותך, צריך לדעת תחילה לומר ׳אני׳, והלקח הוא שאדם צריך לגלות את האני המיוחד שלו, את עצמו, רצונותיו ומאווייו, ולא לעסוק רק ב׳אנחנו׳.׳ אתה בחור צעיר, נורי, וחשוב שתדע זאת...׳. הדברים האלו נפלו על אוזן קשבת, והוא העתיק אותם על דף נייר; הרי לא ידע לומר ׳אני׳ לא בבית ולא בקיבוץ. בבית קדמו לו הוריו, אחיו ואחיותיו, ובקיבוץ קדם לו ה׳אנחנו׳, ובבית ישראל קדמו לו מארחיו, ואולי כשידע לומר ׳אני׳ יוכל לגלות סוף סוף למיכל את אהבתו? ״
(אלי עמיר, נער האופניים, הוצאת עם עובד, עמ׳ 311).

*

אז הנה מגיע ״אני״. ״אני״ שהוא גם חלק מ- (משפחה/שבט/תרבות/עם וכו׳), אבל הוא קודם כל בפני עצמו, קודם כל הוא נפרד ושונה ואחר. וגם האחר הוא אחר. אפילו אם הוא אח שלי, הורה שלי, האדם הכי קרוב אליי.
וכמה בדידות! כמה תחושת התפרקות! כמה!
מילים לא יכולות לתאר את התהומות האלו.

*

זו רוח הזמן. אכן, זו הרוח - רוח האטומיזציה, המופיעה גם במדע. כמו במדע, גם בתודעה האנושית.

אבל - בשונה מהמדע והאטומים שלו (על כל המשתמע ממה שעשו עימם) - האדם אינו באמת פרודה טוטאלית. הוא ניזון וחי מהשלם, גם כשהוא אינדיבידואל.

והנה האתגר - איך אהיה גם וגם? גם אינדיבואל שונה ובפני עצמי, וגם חלק מ-?
איך אתגבר על הפרדוקס הזה, על בסיס הבדידות התהומית הזו?

הדרכים הן רבות, וכולן מבוססות על רצון הלב הפעיל, על התודעה המתאמצת ליצור את הנתיבים כדי להתגבר על הקשיים האלו. הדרכים להיות גם וגם מביאות את הלב החושב והרוצה לקדמת הבמה - ולפעמים אנו נדרשים לעשות זאת בכל רגע, בכל מילה שמגיעה אלינו מבחוץ, מהקרובים לנו, ושנשמעת לנו סינית, ושאנו מרגישים כל כך לא מובנים שם וכל כך בלתי נראים שם.
האתגר של הכרת עצמי כרוך בהכרת האחר, וזה כל כך קשה, כי האנושות לא נדרשה לכך בעבר.
זה ליצור משהו יש מאין.

והתקווה היא בדיוק בזה. היא בדיוק בתנועה קדימה, לשלב הבא של התפתחות התודעה, שלב שבו יש הכרת תודה על החיבור והמעיין שממנו שותים כולנו ובו זמנית בריאה של הדרך האישית.

אני חלק מרוח הזמן וגם אם אני רוצה, איני יכולה להתנגד לזה.

*

אני חלק מרוח הזמן. זה לא משהו שקורה רק לי, זה לא משהו נגדי, זה לא משהו בעדי, זה לא. זו רוח הזמן עם החכמה שהיא מביאה, והיא מתעקשת להוציא מן האדם את הטוב שבו, את הלב הפועם והחומל, וההתגברות על המכשולים הפנימיים והחיצוניים שבדרך.

מה שנותן כוח הוא הידיעה שזה כך, שזו אמת. אני חלק מרוח הזמן, אני חלק מאמת גדולה יותר, ואני נשארת צנועה למולה, צנועה ופעילה. חכמת הרוח הנשגבה ממקמת אותי במקום הנכון בזרם העצום הזה של הבריאה ותמיד עליי לשוב ולזכור זאת, כי מאוד קל לשכוח.

*

חגים של אור סביבנו בימים אלו, חג החנוכה וחג המולד וכל פסטיבלי האור של העולם כעת, המזכירים לנו שעלינו תמיד להמשיך ולהסיר את מה שמסתיר את האור, ולא כמטאפורה. אור החשיבה שלנו פעיל ופותח ערוצים חדשים של ראייה.

שבת מבורכת, חגים שמחים ומיטיבים לכולנו.


31 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page