"א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה" - אלו המילים בהן נפתחת פרשת השבוע הזה, פרשת בֹּא, אחת הפרשות היותר אהובות עליי.
משה הוא שצריך לבוא אל פרעה, ולא להיפך. פרעה יושב לו שם בכיסאו, מלך שליט, משרתים, חכמים מסביבו, וגם עבדים. אלא שכאן אנו מבינים שעל מנת שעֶבד ייצא לחופשי וישתחרר, הוא זה שצריך לבוא אל פרעה בעצמו, מיוזמתו.
זה לא יקרה לבד.
ומשה יודע משהו על יוזמה. גם כשהוא נתקל בסנה הבוער באש, הוא אומר לעצמו: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג, ג). היוזמה הזו היא חלק ממשה. יוזמה בכלל היא חלק מכוחות האני הרחב והרוחי של האדם.
נחזור לפרעה. בשפת המקרא, "לבוא" הינו מלשון "ביאה", כלומר, זיווג, יחסי אישות. יחסים אלו הם סמל משמעותי לקירבה עד כדי אחדות של ממש, שבו כבר לא ברור מי נמצא בתוך מי. מדובר כאן בזיווג בין האבטיפוס שהוא משה, זה המוביל קדימה, שוחר החופש וההתפתחות, לבין האבטיפוס שהוא פרעה, זה המשעבד, המקבע, החשוך. ההזמנה היא למשה לפגוש את הפרעה שבתוכו, את המקום הכי נסתר בעצמו מעיני עצמו, את המניעות והמחסומים הנחבאים ביותר.
מפגש זה עשוי להוליד טרנספורמציה בתודעת האדם, התמרה של ממש שכן לאחר המפגש עם פרעה לא חוזרים למצב התודעה הנפשי הקודם.
המקום הזה, הנסתר מעיני כל אחד מאיתנו בתוכנו-אנו, הוא אישי ואינדיבידואלי ומשתנה מאדם לאדם. זהו המקום שבו אנו מאותגרים להפוך את מה שהיינו בטוחים שאנו זה הוא בוודאות על בסיס העבר, ולראות את עצמנו (ואת הזולת) באור אחר וכך לאפשר לעתיד חדש להיכנס. אם, למשל, משה כבד הפה וכבד הלשון, רועה הצאן, המתקדש הגדול המתהווה, שמאמין ובטוח כי הוא איננו איש דברים ("לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום", 'דברים' לשון 'דיבור'), ובוודאי שלא מנהיג של עם להובילו משעבוד לחירות, ומקובע בתפיסתו זו - דווקא הוא זה שצריך להתמודד עם פחדיו העצומים הללו, ולהוליד מתוכם את ההיפוך: את ההכרה העצמית שלו כ"איש דברים", בעל אני אינדיבידואל ואקטיבי, וכמי שבהחלט המיועד למשימת הובלת העם העברי.
ולשם כך הוא צריך לבוא אל פרעה.
השאלה היא, האם אמנם עד כה משה לא בא אל פרעה? הרי אנו רואים לאורך שתי הפרשות הקודמות כיצד משה נמצא בקשר ישיר עם פרעה. ויותר מזה, מילים אלו ממש כבר נאמרו למשה על ידי ה' עוד בפרשה הקודמת ("ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ודברת אליו..." – פרשת וארא).
אם כך, מהו ההבדל?
"פרעה" משמעותו בתורת הסוד ש"נפרעו" (נפתחו) כל האורות כך שהאדם יהיה מסוגל לראות את עצמו ואת פחדיו, את מגבלותיו ואת מחסומיו היומיומיים במלוא הדרם ממש ☺, ולא באופן חלקי. וזה ממש לא פשוט...ולכן צריך לשם כך את עזרת המימד הרוחני, את הסיוע מן האינסוף. העזרה האלוהית כאן באה בצורה די פרדוקסלית: הכבדת הלב של פרעה על ידי הכוח הבורא. כי לולא הכביד האל את ליבו של פרעה, היה כנראה פרעה משלח את העם כבר מזמן, שהרי מה לו להתעסק עם העם הזה ועוד לשוב ולקבל מכות קשות יותר ויותר; אלא שאם היה משלח אותם כבר בהתחלה, היה המפגש של משה עם החושך חלקי בלבד. המשמעות היא שאי אפשר לצאת ממצרים, מעבדות לחירות, מבלי להתגבר שוב ושוב ושוב על 'תודעת פרעה וחבורתו', וכך לרכוש כוחות ׳אני׳ - דרך תהליך בלבד. לכן יש גם צורך להמשיך אל שלוש המכות האחרונות המופיעות כאן - ארבה, חושך, בכורות - המביאות לטרנספורמציה מהותית של האני מן-העבר, המפנה מקום לכניסת ה׳אני׳ החדש. זו התהוות מתמדת.
אני מניחה שרובנו ראינו בשבועיים האחרונים את תמונת הבנות הצעירות, החוזרות מהשבי, בתוך המון יוקד-אש, מובלות על ידי אנשים שבקושי את עיניהם ניתן לראות. זו תמונה שיש בה רבדים עמוקים, סותרים, מלאי כאב ואומץ, והמילים רק מגמדות אותה.
בחווייה שלי, זהו מפגש חיצוני עם פרעה בצורה הכי מוחשית שניתן לתאר; זהו מפגש שבו האור מקבל משמעות והעצמה בזכות החושך שמנסה להשיגו, ולא מצליח. פשוט, לא מצליח:
א בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה הדבר: 2 הוא היה בראשית את האלהים: 3 הכל נהיה על-ידו ומבלעדיו לא נהיה כל-אשר נהיה: 4 בו היו חיים והחיים היו אור לבני האדם: 5 והאור האיר בחשך והחשך לא השיגו:
(הבשורה על פי יוחנן, פרק א׳).
אין לטעות. האור הזה שזרח מתוך הוויית הבנות הצעירות - אין בו לאמר או לבטל או להמעיט בדרך כלשהי את הסבל העצום שהן עברו, ושעוד יהיה עליהן להתמודד עימו באופן שקשה להבין; ויחד עם זאת, עם הקושי הבלתי נתפס הזה, אלו היו תמונות-מציאות חזקות ומשמעותיות, דווקא משום שזה בא מהן.
זוהי העבודה האנושית: לעמוד איתן בתוך החושך, עם האור, כדי שהחושך יואר באור, ולא ישתלט על האור.
האור עבור התודעה האנושית הוא אור החשיבה הבהירה, אותה אנו כל הזמן צריכים לפתח ולגדל. חשיבה שיש בה רבדים ופרספטקיבות שונות, לא רק חשיבה של עמדה אחת, אישית.
חשיבה בהירה כוללת גם מפגש עם פרעה הפנימי, כפי שמלמדת אותנו פרשת השבוע.
החיץ בין החוץ והפנים פחות חשוב כאן.
גם תמונת הבנות הצעירות והאמיצות מלמדת שזה אפשרי.
גם ניסיון החיים של כל אדם שעבר דבר או שניים.
ועוד ארוכה דרכנו.
בתקווה, שבת שלום ומבורך.

Comments