"כל ילד מגיע עם המסר שאלוהים לא ויתר עדיין על האדם" (רבינדרנת טאגור).
נתקלתי השבוע בציטוט הנפלא הזה. הוא הדהד לי אמירה חסידית (המיוחסת לבעש״ט) שאומרת על יום הולדתו של אדם: ״היום בו נולדת הוא היום בו האלוהות הבינה והחליטה שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך״.
אני מבקשת לחבר זאת לפרשת השבוע, פרשת ״תרומה״, ולהביא כאן חלק מטור שכתבתי ב-5.2.2011 ביחס לפרשה זו:
בספר שמות פרק כ״ה מסופר שמשה נמצא על ההר, בתוך הערפל, הכי קרוב שרק אפשר לאלוהים. ושם הוא מקבל עתה הוראות לבניית משכן גשמי שבו תשכון האלוהות, שהיא ה"משהו" הכי רוחני והכי בלתי נתפס שיש, שהדרך היחידה להגדרתו היא כנראה רק על ידי שאומרים מה-הוא-לא (האלוהות היא לא... והיא לא ... והיא לא... והיא הכל גם יחד...).
" א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ."
מתחילים עם תרומה, וזה אולי הדבר הכי שוויוני שיש. כל אחד משתתף, ואין "שווה יותר" או "שווה פחות". הלב הוא המנחה כאן: " כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". לתת זו המצווה כאן, אבל אין חיוב שאומר כמה. זו נקודת מוצא של שיתוף פעולה שוויוני.
'תרומה' בהיפוך אותיות היא 'תמורה' והיא גם קשורה ל'התמרה'. מכאן, שכאשר אדם תורם, הוא לא רק בבחינת שותף, אלא גם מקבל תמורה בעצמו. תרומה טומנת בחובה הן את הנתינה והן את הקבלה כמקום מפגש של האחד.
הרוח בתוך החומר
ואז מגיעה האמירה של האל למשה שיש לעשות לו מקדש, ולשם כך מובאת בפני משה התבנית הגשמית של המשכן.
מכך אנו למדים, שמקדש לחוד ומשכן לחוד. המקדש הוא הביטוי הרוחני של המשכן הגשמי. יכולים להיות אלפי סוגים של משכנים, אבל ביניהם לבין קדושה לא יהיה דבר. יש משהו בקדושה, ההופך את המשכן לבית ראוי לאלוהות לשכון בו. ולקדש משהו משמעו, בעיניי, לייחד אותו, לעשות אותו ייחודי ונבדל. כשם שטקס קידושין של חתן וכלה בא לקדש ולייחד את כל אחד מהם לשני/לשנייה, בעוד שהפרת הקדושה הזו היא סוג של חורבן שמשמעו שכבר אין הבדל בין האחד/האחת לבין השאר.
וכך, גם את המבנה צריך לקדש. מבנה גשמי לבד אינו מספיק, יהא מפואר ככל שיהיה. הקדושה צריכה לשרות בו. ועשיית הקדושה ניתנת כאן בידי בני האדם, כמעין "תנאי" הכרחי על מנת שהאלוהות תשכון בתוכם.
כי המטרה של המשכן איננה האדרה של אל. המטרה היא ההעצמה של בני האדם: האלוהים מבקש לשכון בתוך בני האדם. האל לא מבקש לעצמו משהו, הוא מבקש משהו עבורם. וזה לא מפני שיש הבדל בין האלוהות לאדם, זה דווקא מפני שהאדם נברא בצלם אלוהים.
העולם הגשמי שבו אנו חיים הוא תבנית בלבד, מעין שבּלונה של העולם הרוחני. הגוף שלנו, הפנים שלנו, כל אלו הם תבנית של צלם האלוהות ממש. כך כתוב בכתבי הסוד. נראה, שהאלוהות יודעת שלבני האדם נדרש מקום גשמי לייחד את האלוהות בו, ושיכולת ההמחשה שלהם את הרוחני בעזרת פנימיותם בלבד אינה מספיקה בשלב הזה (בפרשה הבאה זה יבוא לידי ביטוי בהיפוך רע של העניין, בכך שהעם יצר את עגל הזהב כצורך באלוהות גשמית, מפאת חוסר הסבלנות בהמתנה למשה שנמצא על ההר.)
אני מתבוננת סביבי ורואה בתוך כל הכאוס הבלתי נתפס, בלשון המעטה, בתוך המילים וההתנהגויות הקשות, בתוך מלחמות האינטרסים וההאשמות, בתוך המלחמה הממשית עם הנשק, בתוך העסקאות הסוחרות בחיי אדם - אני רואה גם את התרומה של כל אדם שליבו חפץ בכך, ככתוב : ״כל אשר ידבנו ליבו״.
זה באמת עניין אישי - כל אחת ואחד יחליטו מה ואיך לתת, מתי, כמה ולמה - נתינה מעצם היותם שייכים למשפחת בני האדם. נכון, במשפחה הזו לא קל, משפחת האנושות מורכבת מרבדים אינסופיים; ועדיין, החיים מבקשים מאיתנו את הקשר הזה, את התרומה הזו, ועלינו להבין מהי. זוהי הדרך האישית של כל אדם, הנתיב הייחודי לכל אדם בחייו, המקום בו אין השוואות ואין תחרות, יש את היש - הנובע מתוך ה׳אני׳ הרחב והגבוה של האדם.
הקשבתי השבוע לקטע קצר מתוך דבריו של אלי שרעבי, שהוחזר מעזה לאחר ימים רבים וקשים עד מאוד, ולאצילות הנפש המוסרית והאנושית העמוקה העולה ממנו, מתוך מחשבה הקודמת לדיבור, מתוך חוויה אישית מטלטלת מעבר לכל מילה. והרהרתי באותו מקדש פנימי שדיבר ממנו, מדביר ליבו.
גם זו תרומה עצומה שיש בה כדי לעזור בעיצוב תודעה אנושי ומוסרי ראוי ונדיב.
באיחולים לשבת שלום, של ניסים גלויים.
לצירוף מתעניינות/ים לקבוצת ווטסאפ שקטה - בה אני מעבירה מעת לעת תכנים ותרגילים לתמיכה - הנה הקישור:
Yorumlar