• יפעת אהרן

ההורה של עצמי, בעזרת הרוח


הרגע הזה שבו אדם - בפוטנציאל המובנה והטבוע בו - מוזמן להפוך להיות ההורה של עצמו, האבא והאמא של עצמו.

הרגע הזה - שהוא לא באמת ״רגע״ אלא תהליך ארוך, מודע, ער ובוחר של התבגרות והתפתחות - שבו בהדרגה אדם לוקח בידיו את האחריות להיות ״ההורה של עצמו״ דרך האני הרחב שלו.


ההורים שלנו אינם כאלו רק בגלל שהולידו אותנו ובאמצעותם קיבלנו את הגוף הפיזי שלנו. ההורים שלנו, כמו הוריהם והורי הוריהם והורי הורי הוריהם ו... (אתם כבר מבינים) הם חלק משושלת עצומה של ״הורות״, הורות-נושאת בצורה כזו או אחרת, שנחווית כטובה יותר או פחות; הורות-מגדלת בצורה טובה וגם בצורה פחות טובה; הורות שהיא מהות רוחית, ביטוי רוחני בין אדם לאדם ובין אדם לעולמות הרוח, הנושאים אף הם את האדמה עליה אנו מתהלכים ומתקיימים בהשתנות תדירה, משל עולמות הרוח הם ההורים שלה; וההכרה שאני מהווה חלק ממה שמשתנה ונע ומתפתח בשושלת ההורות האינסופית הזו, וההכרה שבזכות הוריי הגעתי הנה, ולפיכך הם עוד נדבך-שבלעדיו-אין בשינוי ובתנועה העצומים האלו - כל זה הוא הרבה מעבר ל״הורות״ כפי שאנו מבינים אותה בתודעה הרגילה שלנו. ״מספר גדל והולך של אנשים מתחילים להבין שהאדם מחובר באופן חי ומתמיד, לא רק דרך הגוף הפיזי שלו עם האדמה, אלא דרך הנפש שלו והרוח עם העולם הרוחני. האדם לכן גדל לתוך ידע רוחני מודע. זהו היבט אחד של המנהיגות של מיכאל, אבל יש גם היבט נוסף. להיות מלא בכנות עם ידע רוחני משפיע גם על הלב האנושי, על נפש האדם. ככל שיותר אור מתפשט דרך מדע הרוח, כך פחות יישאר הידע כתיאוריה בלבד; הוא יישפך לתוך רגש אנושי – ויהיה נוכח בצורה של אהבה אנושית אמיתית, במעגלים הולכים ומתרחבים. ... חייב לבוא זמן באבולוציה הארצית כאשר יהיה בלתי אפשרי עבור אדם אחד ליהנות מדברים על האדמה על חשבון אדם אחר. כמו שבצמח עלה יחיד או עלה כותרת מרגיש עצמו חלק מהשלמות וחולק – באופן ציורי – את הקשיים והשמחות של הצמח כולו, כך חייב לבוא עתיד על האדמה כאשר אדם אחד לא ירצה ליהנות משמחות על חשבון הכלל, אלא ירגיש חלק של האנושות כולה. ... כל עתידה של האנושות תלוי בכך שהאדם לומד באמת לחיות עם העולם הרוחני באופן טבעי כמו שעל האדמה הוא חי עם הפיזי. האנושות חייבת ללמוד להיות שוב בבית בעולם הרוחני כפי שהיה בהתחלה, בזמן הבראשיתי. רק בעשותנו כך נוכל לעזור לעתידה של האנושות.״ (ר׳ שטיינר, הספירות הפלנטריות 19.11.1922 GA218)


כן, לתמונה האחדותית הזו דרוש עדיין זמן, ויש זמן. זה בסדר. אין לחץ.

בעיניי, העיקר הוא להחזיק את התמונה הזו גם נוכח ההיפוך שלה המתגלה בפנינו ביומיום, כל יום: פילוג, הדרה, ביטול האחר, יוהרה, ועוד ביטויים קשים. גם שם, להמשיך להחזיק את התמונה השלמה, ולבסס את הסבלנות הפנימית ואת הסובלנות החיצונית, על מנת לסלול את המשך הנתיב.

וזהו החיבור של ה״הורות״: אני ההורה של עצמי, כפי שעולמות הרוח הם האחראים לקשר ההורי כאן בין הורים לבין ילדים. ההורות ה״עצמית״ הזו תורמת לאחריות מיטיבה של אדם כלפי עצמו, כלפי זולתו וכלפי העולם. זו אחריות שדורשת מאמץ רציני, לעיתים מאמץ-על, וגם את זה כדאי לזכור.


בסרטון בקישור להלן (7 דקות) מתאר ויקטור פרנקל את רגע ההחלטה שהובילו להישאר באירופה, ולא לנסוע לארה״ב על אף שהוזמן לשם, ממש בתוך תחילת האירועים הקשים של עליית הנאציזם. ברגע ההחלטה הוא חש ״ידיעה״ ערה ומודעת, מתוך שיקול דעת עמוק ושקט. את תוצאות החלטתו אנו יודעים, עם כל הבלתי-נתפס שבהן, ועם מתנות-הרוח שהוא הביא לעולם באופן נדיר ויוצא דופן.

אני ממליצה לצפות בסרטון:

https://www.youtube.com/watch?v=JaQE1nfuX18&ab_channel=tubimation


(התמונה צולמה בליסבון)

55 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול