• יפעת אהרן

היער כמרחב חניכה

[מאמר זה פורסם בחלקו בגיליון ״יער״ של מגזין ״אדם-עולם״ ביוני 2021, המכיל מאמרים מעניינים נוספים בנושא ״יער״ - בקישור הזה.]





מספר הרבי נתן ששמע מ"אִישׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ" סיפור שסיפר לו רבי נחמן בערב יום הכיפורים...

"שֶׁרָאָה שֶׁהָלַךְ בְּיַעַר אֶחָד וְהַיַּעַר הָיָה גָּדוֹל בְּלִי קֵץ וָסוֹף וְרָצָה לָשׁוּב אֶל עֲקֵבוֹ וּבָא אֵלָיו אֶחָד וְאָמַר לוֹ שֶׁבְּזֶה הַיַּעַר אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְסוֹפוֹ וְקִצּוֹ כִּי הַיַּעַר הַזֶּה הִיא בְּלִי קֵץ וָסוֹף וְכָל הַכֵּלִים שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם נַעֲשׂוּ מִזֶּה הַיַּעַר וְהֶרְאָה לוֹ דֶּרֶךְ אֵיךְ שֶׁיֵּצֵא מִזֶּה הַיַּעַר.


אַחַר כָּךְ בָּא לְנָהָר אֶחָד וְרָצָה לְהַגִּיעַ לְסוֹף הַנָּהָר וּבָא אֵלָיו שׁוּב אֶחָד וְאָמַר לוֹ גַּם כֵּן שֶׁבְּזֶה הַנָּהָר אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְסוֹפוֹ כִּי זֶה הַנָּהָר אֵין לוֹ קָצֶה וָסוֹף וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם שׁוֹתִין מֵאֵלּוּ הַמַּיִם שֶׁל זֶה הַנָּהָר. וְהֶרְאָה לוֹ גַּם כֵּן דֶּרֶךְ וְכוּ'.


אַחַר כָּךְ בָּא אֶל רֵחַיִם אַחַת שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל אוֹתוֹ הַנָּהָר. וּבָא אֵלָיו גַּם כֵּן אֶחָד וְאָמַר לוֹ שֶׁזּאת הָרֵחַיִם טוֹחֶנֶת טְחִינָה עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.


וְאַחַר כָּךְ חָזַר וּבָא אֶל הַיַּעַר הַנַּ"ל וְרָאָה שָׁם נַפָּח אֶחָד שֶׁקּוֹרִין קָאוִויל שֶׁיָּשַׁב שָׁם בַּיַּעַר וְעָשָׂה מְלַאכְתּוֹ וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁזֶּה הַנַּפָּח עוֹשֶׂה כֵּלִים בִּשְׁבִיל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים מְאד."[1]


גן עצים

מה עולה במחשבה כשחושבים על ״יער״?

עוד בטרם תמשיכו בקריאה, עצרו לרגע, וראו: איזו תמונה צפה? אילו מילים מצטרפות לתמונה? איזו חוויה מתלווה אליהן? אולי יעלה גם זיכרון של ביקור ביער כזה או אחר.


היער הראשון מתואר בספר בראשית והוא גן שופע עצים נושאי פירות מאכל למיניהם, וביניהם "עץ החיים" שנמצא בתוך הגן, ועץ נוסף, שנקרא "הדעת טוב ורע". וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.


האדם, באותה עת, בתודעה שלפני המוות, אינו יודע מה פירוש ״מות תמות״ וחווה, בהיעדר בחירה, מקבלת את גרסתו של הנחש, שמשכנע: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. הנחש לא משקר, לאחר שאכלו מהפרי, אדם וחווה יודעים טוב, ויודעים שעשו רע, ולכן הם מתחבאים מפני בוראם בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

ואז הוא מגיע: וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.

כאשר אלוהים שואל ״אייכה״ הכוונה אינה שהאל לא רואה את האדם. השאלה נשאלת רק משום שהאני של האדם הלך לאיבוד בתוך הגן, נחבא ונסתר כמותו, ובאמצעות השאלה הזו הוא גם יכול להתעורר. היער הוא לא רק מקום מחבוא והסתרה, הוא גם מקום התעוררות, מקום חציבת האני העליון המודע לעצמו.

באגדות השונות היציאה ליער מסמלת ומהווה יציאה מהשגרה, מעבר מן המוכר והגלוי אל הלא ידוע; בדרך כלל זוהי עזיבה של חיק ורחם, שהוא לרוב בטוח ומיטיב, אל עבר מה שהוא לא אחת מפחיד ומעורר חרדה. בספרה אגדות המוות ההפיך מתארת סימונה מצליח חנוך את מצבה של שלגיה כשהיא בורחת ליער, "מותקפת לפתע, ללא התראה, בידי כוח גדול וחזק ממנה בהרבה, של ׳צלים׳ שהלכו ותפחו עם השנים [...] מוצאת עצמה לפתע מפורקת מכל הגנה, לבדה ביער הצללים הגדול, האינסופי כמעט, של תת המודע שלה. המציאות המוכרת הופכת זרה ומאימת: אֵם אוטופית מתגלגלת לאם חורגת ובהמשך למכשפה".[2]


בעבי היער, בבית הגמדים, עוברת שלגיה תהליך של חניכה שבסופו היא מוכנה לטרנספורמציה הנכספת, וכמותה גם כיפה אדומה שיוצאת ליער למסע חניכה והתבגרות.[3] באופן פרדוקסלי, אמו של פרסיבל דווקא מגדלת אותו ביער, כיוון שהיא מבקשת להגן עליו מפני מפגש עם אבירים, שמא יהפוך לאביר וייפול בקרב כמו אביו; וכראוי למפגש גורלי, המפגש שאותו רצתה למנוע - מתרחש כמובן ביער עצמו.

כאשר הגמרא מספרת לנו את המעשה הקנוני על ארבעה שנכנסו לפרדס היא מכוונת לאותו מקום: יער (פרדס בפרסית פירושו גן עצים), שם מתרחש המפגש המסוכן (כזכור רק אחד מתוך הארבעה יצא שלם בגופו ובנפשו) והמכונן, עם התודעה העל-חושית.

אחד מיסודותיה העיקריים של תורת החסידות הברסלבית היא ההתבודדות בטבע, ובעיקר ביער - הזדמנות להתעלות נפש ולשיחה של האדם עם קונו - מתוך התפיסה שסביבת היער מאפשרת חיבור לתודעה גבוהה יותר. מרבית סיפורי המעשיות של ר׳ נחמן מתרחשת ביער.


מכשפות והתמרות במרחב הביניים

גם בממשות הארצית וגם באגדות, בתרבויות ובמסורות רוחניות שונות, מהווה היער מרחב פיזי וסימבולי בהא׳ הידיעה לתהליכי התמרה וחניכה של תודעת האדם. כך, במישור הסיפורי התיאורים הם של מקום בו מתחולל המפגש הטרנספורמטיבי עם ישויות אגדיות כמו זאבים מדברים (וטורפים), מכשפות חונכות, גמדים מבלבלים, פיות מגשימות משאלות, טרולים טיפשים, גובלינים חכמים, אֵלפים מאתגרים וכל ישות אחרת שרוחשת ביער הנפש ומנסה לתקשר איתנו.


רודולף שטיינר מתייחס לאגדות ולסמליהן, ובכלל זה ל״יער״ – כאל ערוצים המובילים את האדם לחוויה של עולם הרוח. מאחר שמזה זמן רב ניתָק האדם מעולמות אלו ומיכולתו לראייה רוחית, ועל כן שכח את הדרך הישירה אל העולם העל-חושי, מובאים סמלים ותמונות אלו של האגדות והמעשיות כגשר לשם.

שטיינר מדגיש, כי השהייה בעולמות הרוח אינה דומה לתחושה אותה אנו חווים היום בחלומות שלנו – "שעבור רוב האנשים (אך לא עבור כולם) הם כאוטיים בטבעם." בזמנים עברו, אומר שטיינר, אנשים בעלי ראייה רוחית עתיקה עברו חוויות בעולם הרוח כעניין שבשגרה, כך שכולם עברו חוויות זהות או דומות מאוד אלה לאלה.[4]


על כן, ״יער״ הוא מכנה המשותף לתודעת כלל בני האדם באופן אוניברסלי, ובלשון שטיינר, מדובר "במשהו המשולב כל כך בחוויית האדם עד שהוא נוגע לאמת הכוללת של כל האנושות."[5]


מה יש בו ביער המאפשר תהליכי עומק טרנספורמטיביים שכאלו?

קודם כל מתקיים בו מפגש עם מרחב הבֵּינוֹת.

במישור התודעתי זהו מרחב המתרחש בין שינה ובין יקיצה, ובין ערות לשינה, זהו האזור הלימינלי – של תודעת הסף, בו רוחשים כוחות ה״יער״ הכאוטיים, הלא ידועים, המסוכנים והמיטיבים, המבלבלים והחשוכים; זהו מרחב הבֵּינוֹת, תודעת ה״בין לבין״.

בתודעת העֵרוּת הדברים מוכרים בהשתייכם לעולם החיצוני והארצי, על חוקי הטבע המנווטים אותו; בתודעת השינה יש לנו המשגות ברורות: ״חלום״, ״זיכרון״, ״שינה״, ומעבר לכך אין לנו מודעות על מה שמתרחש במרחב הזה (לפי שטיינר, באמצע הלילה נכנס כל אחד מאתנו לגן עדן ולרגע קל מתאחד עם הישות הגן עדנית הראשונית הטהורה שלו). לא מוכר הוא מה שמתרחש במצב הבין לבין. שדה תודעה זה של אי-וודאות או חוסר אונים מביא את האדם לגבול של הכרתו הרגילה. זהו מרחב של התהוות מתמדת ותנועה להתפתחות הבאה. לכך מכוון שטיינר בדבריו מהרצאתו הפואטיקה והמשמעות של האגדות:

"במהלך חיינו הרגילים אנחנו מודעים לאימפולסים אלה של הרוח בנפשנו רק כשהם עולים בצורת חלומות עדינים, שהתודעה הערה שלנו מצליחה לתופסם לעתים נדירות. מדי פעם אולי קורה שאנחנו מתעוררים ומבינים: אתה יוצא מעולם רוחי בו קיימת חשיבה וקיימות כוונות, ובו התחולל משהו עמוק ביסודות הבלתי נגישים של קיומך – משהו שאיכשהו היה דומה לאירועים היומיומיים; משהו שנראה כחלק אינטימי מישותך, אבל הוא לגמרי מוסתר מחיי הערות היומיומיים שלך."[6]


יער התודעה הכאוטי

מה עוד מתרחש בין שינה ליקיצה, במרחב הלימינלי הזה של יער התודעה? שטיינר מספר על מאבק המתחולל בעת כניסת האני חזרה אל הגוף הארצי, מאבק שאינו פשוט כלל ועיקר, על אף שאיננו מודעים לו:


"לרוב איננו יודעים דבר על כך, ועם זאת מדי בוקר הנפש שלנו עסוקה במאבק שהחוקר הרוחי יכול לתופסו רק במידה מועטה [...] מאבק הלא מודע ברגע ההתעוררות, כשהנפש שלנו – שעד לאותו רגע חיה רק לעצמה – חייבת להתאחד עם הלחצים והחומרים של גוף לחלוטין פיזי [...] ברגע זה ממש קיימת עדיין רתיעה, תחושה של חוסר אונים מוחלט מול ההתנגדות הנצחית שקיימת בין הנפש לגוף הפיזי שקשור לטבע, לתוכו מתעורר האדם. אולי יישמע מוזר שמאבק יומיומי זה מתרחש במעמקי הנפש שלנו – אבל הוא מתרחש בחוסר מודעות מוחלט. [הנפש] מתחילה לחוות, באופן לא מודע, את המאבקים הפנימיים שגורמים לה, במצב ערות, גבולותיו של הגוף הפיזי, בו היא חייבת לפעול כתוצאה מהיותה סבוכה בחומר. הנפש מודעת למשיכתה אל העולם החושי הכבד, שמדכא את מוסריותה. בעת ההירדמות ובמהלך השינה, הנפש נמצאת עם עצמה בלבד וחדורה אווירה כה מוסרית, שכמעט לא ניתן להשוותה למוסריות שאנו מכירים בחיים הרגילים. בנוסף לרשמים, זו חווית הנפש הנמצאת מחוץ לגוף הפיזי והווה קיום רוחי טהור בין הרגע בו נרדמים ועד לרגע היקיצה."[7]


כלומר, בין השינה ליקיצה מתחולל מאבק של הנפש, שהוא תוצר של שהותה ביער התודעה הכאוטי, שופע התמונות האסטרליות שהן בלתי נשלטות על ידי התודעה הרגילה והמוכרת, ועולות מן המעמקים הלא ידועים, מעמקי עולם הרוח. במרחב זה מתרחשת תנועה של התהוות מתמדת וחיפוש דרך, ממש כמו ביער הממשי או ביער האגדה.


האני מתעורר ביער

שערו בדמיונכם אדם שנמצא בלב היער, נאלץ להתמודד עם כוחות טבע עצומים, חידתיים, מפחידים עד מוות, ולמצוא את הדרך בכוחותיו-הוא, כוחות האני שלו, על מנת לצאת ממנו בשלום. לכן האגדות מתייחסות ליער גם כאל מקום בו נולדים כוחות אני חדשים, תוך ״בירור הניצוצות״ (בלשון האר״י) בתוך החשכה, בינות העצים הצפופים; שם, באמצעות תודעת אני ערה, יש לברור ולהעלות מן המעמקים החשוכים את הניצוץ, ולהאיר את הדרך. כך נבנה בהדרגה המוסר הגבוה של האדם, מתוכו-הוא ולא כציווי חיצוני, מוסר במובן של לקיחת אחריות על מחשבותיי ומעשיי, שאותו אני יכולה לברוא במרחב היער הזה, שכן במרחב החושי המוסריות מדוכאת מסיבות שונות, כדברי שטיינר. ואכן, הסתתרותם של אדם וחוה בגן-פחדיהם פוגשת את שאלת האל: ״אייכה״. השאלה מופנית לאני העליון של האדם, שנמצא גם הוא ביער, קול המוסר והחכמה הגבוה. שטיינר מביא זאת בשפתו כך: "הנפש בוודאי הייתה ממיטה על עצמה אסון אלמלא הייתה משערת שבישותה המודעת נוכחת ישות עמוקה אף יותר, משהו שהיא יכולה לבטוח בו, משהו שהיא יכולה לתארו כך: את, נפש, נמצאת עדיין בשלב כל כך לא מושלם, אך יש משהו בתוכך, ישות אחרת, שהרבה יותר חכמה ממך, שיכולה לעזור לך למלא את המשימות הקשות ביותר, ולתת לך כנפיים כדי שתעלי ותסתכלי מפרספקטיבה רחבה אל עתיד אינסופי. יום אחד, תוכלי לעשות את מה שעדיין בלתי אפשרי, כי יש בך משהו שגדול בהרבה מאותו חלק בך עכשיו ש'יודע'; אם תוכלי לקשור ברית איתו הוא יסייע לך בנאמנות. אך לשם כך עלייך להיות מסוגלת, באמת ובתמים, לקבל מושג של ישות זו שחיה בתוכך ושהרבה יותר חכמה, נבונה, מוכשרת ממך."[8]


ביטוי לידע חי זה, וקשר לכוח גבוה יותר המתגלה ביער, מובא גם בבראשית רבה: "וכל שיח השדה – כל האילנות כאלו משׂיחין אלו עם אלו, כל האילנות כאלוּ משיחין עם הבריות, כל האילנות להנאתן של הבריות נבראו".[9] ושוב, גם בתורת החסידות: "וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב ועֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה".[10]


היער האחד

ידע חי זה ישמש את הנפש בהתמודדותה העמוקה ביותר ביער, הן זה הממשי והן זה התודעתי: ההתמודדות עם כוחות המוות, שהם לב הכאוטיות שהזכרתי. בין אם אני פוחדת מחיית-טרף ביער הממשי, ובין אם אני מפחדת מאובדן העצמי בכניסה ליער התודעתי, בשניהם פחדי המוות מתעוררים במלוא הדרם ועוצמתם המשתקת. ביער הממשי זה מתבטא במפגש עם כוחות הטבע הראשוניים, הקדושה והסכנות; ביער האגדות אלו הם הענקים והגמדים, המכשפות והפיות הטובות, המוות והתחייה; ביער התודעה זוהי ההתמודדות עם שמיטת המוכר והידוע ומציאת כוחות אני חופשי, מברר ובוחר, בתוך התעתועים האסטרליים.


על כן, כנראה, הזהיר האל את אדם וחווה ב״מות תמותון״ אם יאכלו מעץ הדעת טוב ורע. ההתעוררות העצמית ("וידעו כי עירומים הם") מביאה עמה את אפשרות המוות של העצמי המוכר, כפי שהיא מביאה את הכרת המוות של הגוף הפיזי בחיים הארציים.


י.ע.ר. הוא מקום בו האדם עומד עירום מכל מה שהוא מכיר; המקום שבו הוא יכול להתעורר בתודעתו למהות עמוקה יותר של נפשו, מהות רוחית; ועלול גם ליפול למחוזות הרוע - אם יאבד שם את אֲנִיּוּתוֹ. הנה כך השפה העברית, בהיותה שפה של ממשות חיה, מלמדת דרך האותיות והמילים על מגוון האפשרויות ש״יער״ מביא עמו עבור האדם.


אסיים עם המעשה של רבי נחמן איתו פתחתי, בדבר היער האחד. על אף כל הכאוס שמכיל ומסמל היער, בראייה רוחית זהו יער אחד, יער היקום והבריאה. ועל אף כל הריבויים והפיצולים, מדובר ביער אחד עצום ובלתי נתפס, המכיל את הכול ואת כולם. אם תרצו, זהו יער החיים והמוות, יער החכמה העילאה (בלשון הזוהר), יער תודעת ההתפתחות האינסופית של האדם, שבו הולך ומתגלה האני האנושי הברוא-בצלם.

[1] חיי מוהר״ן, צ״ה. [2] הוצאת פראג, 2009, עמ' 51. [3] שם. [4] פירוש האגדות, GA108, הרצאה מיום 26/12/1908. [5] הפואטיקה והמשמעות של האגדות, GA62 מיום 6.2.1913. תרגום: מרים פטרי. [6] שם. [7] שם. [8] שם. [9] בראשית רבה, יג, ב. [10] לקוטי מוהר"ן תנינא · סג.




32 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול