top of page

הליכה באוויר

הליכה באוויר.

כשרוב ממה שמוכר לי נשמט, בעיקר דברים עמוקים ובסיסיים כמו שאנו חווים כעת, חוויית ההליכה באוויר, אי הוודאות במילים אחרות, הולכת וגדלה אף היא. זה היה גם קודם, כי החיים הם אי-וודאות, אך במצבי קיצון זה עולה למודע ביתר שאת.


במהלך האבולוציה של התודעה אדם יוצר לעצמו עוגנים שונים במציאות הארצית, וככל שזו הולכת ומתפרקת, כפי שעלה מן המחשכים ונגלה בשנת 2020, כך מתבקש האדם יותר ויותר למצוא את העוגנים במקום אחר, במקום שאין לו עוגן ארצי מובטח.


זה קשה.

לא אחת - זה קשה מנשוא.

ובו זמנית, יחד עם החיפוש אחר העוגן הפנימי, ממשיכים לפעול לשיקום ותחזוק ובנייה של המציאות החיצונית שלנו.

שני אלו הם הכרח.


אך בין לבין, בתוך כל המורכבות, נכנס כוח אחר - כוח של בלבול רציני. שבו ״לב״ ו״לב״ ממש מתבלבלים, ולא כי זה ״באבא בובה״. איך נכון להסתכל על הדברים? מה האמת? יש אמת? מי דובר אמת? היכן האמון בבני אדם? איך יודעים? איך בכלל יודעים משהו כאן?


וכפי שיש כמעט אינסוף שאלות, כך יש כמעט אינסוף דיעות. וזה מתפרש כמו רשת עכביש - על מה ישראל צריכה לעשות ולמה, על הפגיעה בעזה, על הטרור, על מי צודק ומי לא, על האם אפשר להשוות בין טרור לבין פלשתינים, בין קיצוניים בין שני הצדדים, על המעצמות המחככות ידיים או לא, על הרוע שבתוכי והרוע שלא שייך אליי כי הוא קיצוני מדי, ועוד ועוד ועוד.


והדיעות הולכות ומתרבות, וכדרכן של דיעות - הן יכולות להיות חד צדדיות, שטחיות, ביטוי של פרספקטיבה אחת או שתיים מתוך רבות מאוד, הן מערבבות בין דיעות ובין פרשנויות. ויש בהן גם קמצוץ של משהו עמוק מתוך האמת.


וככל שאני ממשיכה לכתוב את הפוסט הזה, כך אני מרגישה את ההצפה שעולה במילים האלו, הצפה הממחישה עד כמה הכל באמת... מוצף.

כך זה היה גם בזמן הקורונה, באופן שהטרים את התהום שאנו מצויים בה כעת.


מתוך חוסר האונים - אינסוף מבטים ופרספקטיבות.

ואני נזכרת במה שר׳ שטיינר אמר על רוע: רוע הוא טוב שאינו בזמנו ואינו במקומו.

אפשר לשבת חודשיים עם המשפט הזה. לראות מה הוא פוגש בפנים. להבין אותו לא רק באינטלקט, אלא גם בחווייה. וזה לא קל.


אם אני מציגה השוואה בין טרור ובין הגנה עצמית - וכל אחד מהמושגים האלו הוא טעון בירור כשלעצמו - האם אני תורמת כעת לטוב או לרע של מה שקורה, או לא.

אם אני משווה בין ילדה פלשתינאית ובין ילד בשואה של גרמניה הנאצית - האם אני תורמת לטוב או לרע של מה שקורה, או לא.

אם אני מביאה קריאה לפציפיזם ולאחדות בתוך פילוגים תהומיים רוחשים - האם אני תורמת לטוב או לרע של מה שקורה, או לא.

וכך הלאה.


אף אחד לא יודע את מלוא האמת האובייקטיבית.


יש טוב ורע אובייקטיביים. כך מלמדות כל תורות הסוד. וכולן לאורך אלפי שנים מבקשות להנחיל לאדם, בהדרגה לפי תקופה וזמן תודעה, כלים כדי לבחון מהם אותם טוב ורע אובייקטיביים. הטוב והרע לפני התערבות הכוח האגואיסטי המפריד והרוצה-לעצמו-על-חשבון-האחר שמסומל על ידי הנחש, התערבות שעלתה במחיר המוות והרוע בתודעת האדם;

התערבות שהביאה למהות אחת וודאית שעליה אי אפשר לחלוק בקיום שלנו כאן: אנו כולנו בני אדם, אנו כולנו לא מושלמים, אנו מתפתחים, וזה קשה וכואב, ובהתפתחות מתים כוחות ישנים ונולדים כוחות חדשים. ו׳כוחות׳ זה כל מיני.


וברור שבפוסט כזה שמהותו היא איזושהי חלוקה אנושית עם אנשים ספורים, אי אפשר לפרוש דברים נוספים.


אין לנו עדיין כלים לזהות את הטוב והרע האובייקטיביים. איננו ״נקיים״ לגמרי בהסתכלות. אנו מעורבבים עם הכאב שלנו ועם הדיעות שלנו - וכל אלו הם סובייקטיביים, ולא אובייקטיביים.

וזה בסדר, כי זה הזמן של זה - של ׳אי הניקיון המוחלט׳ עכשיו.


באופן כללי, עדיין לא הגיע הזמן של להסתכל ׳נקי׳ לגמרי. זה יגיע כנראה בהמשך, ובשביל שזה יקרה אנו צריכים כיום, כל אחד ואחת, לבנות מבט חדש, שבו יש שאלה מהם טוב ורע אובייקטיביים, תחילה בלי לענות, בלי לדעת, בלי לנתח מתוך כל מה שאני כבר יודעת ושמעתי ולמדתי וגדלתי עליו וליקטתי.


כל החיים לא ידעתי, ותוך כדי למדתי וידעתי. וכל פעם ידעתי בדרך אחרת - פעם מתוך ההסתכלות החוצה, פעם מתוך התייעצות וחשיבה מלקטת, פעם מתוך פעולה מיידית בתוך סיטואציה חדשה, פעם מתוך הקשבה פנימה למשהו עמוק בתוכי שהיה מספיק חזק כדי לדעת שזו לא ׳עוד אופציה׳ אלא משהו אמיתי; כל פעם אחרת. את האמת מחפשים, בונים, מבררים - לא מיד מגלים אותה ויודעים אותה. מוסריות חדשה ופנימית זה דבר שנבנה. זה לא דבר שמוגש על הכתב מבחוץ.


ואני מוצאת שכשאני יכולה להתאמן בזה, כל פעם עוד טיפה ועוד טיפה, להתאמן גם בזה שאני לא יודעת, וגם בזה שכואב לי ושמתוך הכאב לפעמים עולות לי דיעות שנראות ברורות, וגם בזה שטעיתי וטועה ואטעה, וגם בזה שעליי לבנות דרך חדשה כדי לדעת - אז לרגע אחד אני מפנה מקום.

והרע יותר מתבהר וגם הטוב. עוד ועוד.


כי מתוך אי הידיעה - צומח ונברא החוש לאובייקטיביות. החוש שיודע מהו טוב ומהו רע. וזה יילך ויגבר. לאט לאט. על פני חיים רבים.


והרגע הזה שדבר מתבהר הוא יקר-ערך.

זה דורש הרבה מאוד מאמץ.

לפעמים יש כוח למאמץ הזה, לפעמים פחות.

אבל אני משתדלת לעמוד באוויר עם הידיעה שארצה לחזור ולהתאמץ.


ובין לבין, ביום יום, למצוא את הוודאויות הקטנות, וודאות של מבט בעיניים, הושטת יד לשלום, עירנות בתודעה, ככל האפשר, מחווה ומחשבה של אדם לאדם, היכן שאפשר, קודם כל היכן שאפשר.



29 צפיות0 תגובות

Commenti


bottom of page