top of page
  • תמונת הסופר/תיפעת אהרן

התעוררות (משינה עמוקה)

בוקר. השמש זורחת. בני האנוש מתעוררים ליום נוסף של פעילות בעולמנו, כל אחד ואחת מהם - לענייניהם.


זוהי תמונה אחת מיני רבות שזכורה לי מהסרט ׳עולמו של טרומן׳, סרט ׳קאלט׳ מבריק שבכל פעם אפשר לראות ולגלות עוד משהו, שלא ראינו קודם, בתהליך שעובר הגיבור טרומן.


טרומן, (איש-האמת), גם הוא אחד מבני האנוש הקם בבוקר לענייניו. אלא שהאחרים יודעים משהו שהוא אינו יודע. הם משחקים בתוך משחק והם יודעים שהם משחקים, ועם זאת הם ממשיכים לשחק את המשחק;

טרומן, לעומת זאת, לא יודע שהוא אינו יודע, ולכן גם הוא משחק את המשחק. אז שניהם לכאורה ולמראית-עין נמצאים באותו מקום, אבל רק לכאורה.

 

אמת, מטבעה, תמיד תעלה ותתגלה. זה כנראה חוק קוסמי, שהבריאה דאגה לקיומו. חלק מההווייה המתהווה ומתגלה ונעה תדיר.


גם בעולמם של אלו שמשחקים את המשחק, האמת תתגלה מתי שהוא, או לפחות תבצבץ. זו אמת גדולה, שנמצאת כל הזמן בתנועה; איך יכולה להיות אמת שהיא גם בתנועה? פשוט ככה. אם אני מסתכלת על מהות האדם מינקותו ועד זיקנתו, למשל, אני רואה אמת - כלומר, להיות אדם - שהיא כל הזמן בתנועה של התפתחות. גם מבחינה פיזית, שנראה שזו ממש לא התפתחות כשהגוף מזדקן לעומת גוף התינוק הרך ומלא-החיים, גם אז זו תנועה של התפתחות, כי זה לכיוון שעוד לא היה קודם.


 

מדוע זו אמת? משום שאדם הוא לא מושג, הוא מהות חיה. כך גם פרח, למשל, או כל מה שהוא תוצר של התהוות שלא היתה עדיין. מושגים, לעומת זאת, שמתמלאים בתוכן בהתאם לתקופה, בהתאם למיקום, בהתאם לפרשנות של מי שמבטא אותם - גם הם משתנים לאור המשתנים הרבים היוצקים אותם, אך השאלה שספק אם נשאלת לגבי המושג היא: האם המושג הזה הוא מהות חיה של התהוות שלא היתה קודם. זהו, כמובן, רק אחד מהערוצים לבחון זאת, וגם הוא נתון לפרשנות, כך שהתמונה מורכבת. אך נדמה לי, שהחיפוש אחר האמת האובייקטיבית הוא חיפוש שכשלעצמו קשור באמת, כי הוא חלק מתהליך ההתהוות, ההשתנות וההתפתחות שאנו כולנו נעים בתוכו מאז ולתמיד.


אז טרומן איש-האמת מתחיל לחשוד שיש כאן משהו שהוא לא אמיתי. זה קורה לו לכאורה ובמבט ראשון בשל ׳פשלות׳ שקורות בחוץ, בתפאורה של הסט, אך לאלו לא היתה משמעות לולא היתה לו היכולת לבדוק, לשאול, לחקור, להטיל ספק (חיובי). בזכות יכולת זו, המצויה בו מעצם היותו אדם בעל תודעה עצמית אינדיבידואלית מופרדת וחושבת, הוא יכול לנוע מרצונו החופשי לכיוון של שאילת שאלות וחיפוש אחר האמת.


 

הימים הללו שאנו מצויים בהם, ימי קושי רב הם. כולנו - באופן זה או אחר - מדברים על הפילוג המתרחב והולך בעולם שהוא אינו אחד אלא ריבוי: כמספר בני האנוש כך מספר העולמות. אינני יודעת מה היה קורה לולא היתה תקשורת שמפרסמת ומדגישה זאת שוב ושוב ושוב ׳כרצונה׳ (כאילו היא ישות עצמאית, ישות התקשורת, המדיה). אולי היינו מרגישים זאת בכל מקרה מתוך עצמנו-אנו, אולי כל אדם היה מתחיל להרגיש משהו כמו טרומן, שהדברים אינם נראים לו כפי שהם.


ומשכך הדבר, נראה שאיזושהי אמת מבקשת להתגלות, אמת חדשה שלא היתה קודם. אך כדי שהיא תתגלה (כמו כל אמת לפניה) יש צורך לצאת מאזור נוחות, בשפה פשוטה, ממש כמו טרומן שמוכן להסכין ולהעז לצאת מהמקום הכה-נוח שלו, נוח עד כדי בחילה.


 

לשם כך על האדם לעמוד מול כוחות רציניים:


״הקפיטליזם המודרני זקוק לבני אדם שישתפו פעולה בשקט ובמספרים גדולים; שרוצים לצרוך יותר ויותר; ושטעמיהם רגילים ואפשר לחזותם ולהשפיע עליהם בקלות. הוא זקוק לבני אדם שמרגישים חופשיים ועצמאיים, לא כפופים לשום מרות או עיקרון או מצפון - ועם זאת מוכנים להיות נשלטים, לעשות את המצופה מהם, להשתלב במנגנון החברתי בלי שום חיכוך; שאפשר להנחותם בלי כוח, להנהיגם בלי מנהיג, לדרבנם בלי מטרה - חוץ מהמטרה להצליח, לנוע, לתפקד, להתקדם

(אריך פרום, אמנות האהבה, הוצאת מחברות לספרות, עמ׳ 77).


השורות האלו, שנכתבו לפני כמה עשרות שנים, מרגישות כה רלוונטיות: חירות למראית-עין. יש חירות, במידה מסוימת היא קיימת ואין עוררין, במידה אחרת - היא למראית עין בלבד. וזו הסכנה שבה.


״חברתנו מנוהלת על ידי ביורוקרטיה מנהלית, על ידי פוליטיקאים מקצועיים; בני אדם שהכוח המניע אותם הוא סוגסטיה המונית, ומטרתם להגביר את הייצור ואת הצריכה הן מטרות בפני עצמן. כל הפעילויות כפופות ליעדים הכלכליים, והאמצעים הפכו למטרות. האדם הוא אוטומט - ניזון היטב, לבוש היטב, אך בלי שום עניין יסודי במה שמייחד אותו כאדם. כדי שהאדם יהיה מסוגל לאהוב צריך להעמיד אותו במקומו הרם והנישא. המכונה הכלכלית צריכה לשרת אותו ולא הוא אותה.״ (שם, עמ׳ 114-115).


פלונטר רציני. התהפכו סדרי עולם - והאדם ישן, אינו מודע להיפוך זה, אינו מודע להיפוך זה. המודעות לא תגרום לכך שהמכונה הכלכלית תיעלם, המודעות יכולה להביא לכך שהאדם ינווט לדרך שבה המכונה הכלכלית משרתת אותו, ולא הוא אותה.


מכונה כלכלית זו - אינה כסף בלבד. היא כוח של שליטה, היא כוח של עליונות, וכפי שהיא מנהלת את בני האדם כיום - היא הפילוג.


 

״ “זכור את העתיד” – עולה אלינו קול ממרחקים נעלמים, ולקול הטמיר הזה נשמעים עמים שלמים ואנשים בודדים מתעלים על ידו למעלת גבורים. האוזן הנבחרה, המאזינה לקול הפלאים הזה, קולטת חליפות ורזים אשר אין מָשְלָם בכל גנזי המציאות; בגללן היא שוכחת את ההרגל, את מוסר האבות, את דרך הזהירות אשר בה ידריך העבר את כל החי. כי רק לנו, העומדים בפני העתיד כבפני נד ערפל, העבר הוא אליל, יועץ רב‑מזימות, כור הנסיונות הגדול; אלה אשר ניתן להם להביט אל העתיד – רואים מעבר החיים והלאה.״ (יעקב שטיינברג, זכרון העתיד, מתוך ׳פרוייקט בן יהודה׳, בקישור כאן).


תנועה זו מן העבר אל העתיד אינה קלה. יש בה פליאה, אך גם מורא - לעמוד בפני הלא-ידוע. וכאן אנו עדים ליכולת נוספת הקיימת באדם והמתקיימת בזכות תודעתו המופרדת והאינדיבידואלית: היכולת להשלות את עצמו כאילו הוא חי במשהו ידוע ומוכר לו מן העבר, בעוד שבפועל הוא בכל רגע נמצא בעתיד של העבר הזה.


אשליה זו, כידוע, מביאה דלות מכאיבה; כי מי ירצה לחיות בגיל 30 למשל תודעה של תינוק בן שנתיים?


 

״מה דלים פני העם אשר אזניו אטומות משמוע את קול העתיד! הוא לא ייאהב, לא ירוחם; הוא מעורר רק רחמים או בוז, העם המתפלש בעפר הזכרונות של העבר ואת פניו לא ישא אל אור הזכרון אשר לעתיד. זהו ילד בלי צחוק, אשר לא ידע לפרוש את זרועותיו הענוגות בתנועת חן; זרים לא ינחילו לו חיבה. רק גורלו הוא האחד אשר יטפל בו במצוקה ובתמהון לבב. אבל אבוי לגורל הלזה! ...אבוי לך עם אשר זכרון העתיד נשכח מלבך!״ (יעקב שטיינברג, שם).


 

מתנת האדם היא מתנת ההתהוות. מתנת האדם היא מתנת היכולת לשאול, להביט, לחשוב. מתנת האדם היא היכולת לבחור. מתנת האדם היא הזכות להכיר את עצמו כשלם שהוא עצמו חלק משלם נוסף. מתנת האדם היא היותו בורא עולמות (או מחריבם), בזעיר-אנפין, דרך תודעתו.




50 צפיות0 תגובות
bottom of page