[מאמר זה פורסם ב״אדם-עולם״ באפריל 2021 - הגיליון העשיר והמסקרן ניתן לרכישה בקישור זה]
ישנו המקום הקטן ביותר בו גר הלב עם עצמו
כאי בלבב ימים וזוהר
כדממה דקה ביותר
שם בת אור עם עצמה מתהלכת ללא מחיצה
שם הזהב הפצוע ניגר
שם דק המסך בין פנים ובין חוץ
שם חורכת מרירות את החך הנידח
שם נשוב וננוד בין כאן ובין
שם מקום אחד והוא קטן כנקודה
כשהוא קצת מורחב ננוע בין נכר ובין מכורה
כבני מולדת אבודה. (ישנו המקום הקטן, חביבה פדיה) [1]
שיר נפלא זה מעורר את החשיבה בשאלת "הנקודה הפנימית" - כפי שהיא מכונה בקבלה, או "הנקודה הארכימדית", אשר רודולף שטיינר שב ומביא כדימוי לחיי הנפש של האדם, כשהם בפני עצמם, ללא תלות בגוף הפיזי. אני תרה אחר הדהודה של נקודה זו בתוכי, ואני חשה כמה היא רחוקה וכמה היא קרובה, בו זמנית. הרב קוק מדבר על תנועה זו בין קצוות הנפש, אותה הופכיות-בו-זמנית:
"שאיפתי הגדולה היא לחבר. מי שאמר עליי כי נשמתי קרועה - יפה אמר. בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה. וברוך השם אשר עשה לי את הנפש הזאת, שרוח ונשמה חיה ומרגשת את כל התנועות והזעזועים השונים עם כל ציריהם וחבליהם בקרבה, אבל גם עם כל תוקף עוז חייהם ואמונת ישעם."[2]
מיהו הדובר כאן? מיהו זה ששם לב שנשמתו קרועה ושעליו לאחדה? מיהו זה שיודע לתאר כך את אשר עובר עליו? מיהו היודע הזה? האם יתכן שיש לו – ליודע הזה, למתבונן הזה, לזה ששם לב – קשר כלשהו לחירות ולחשיבה חופשית? חירות היא עניין מורכב ואינסופי "מי מאיתנו רשאי לומר שהוא חופשי באמת בכל פעולותיו?" שואל שטיינר, וממשיך, "ואף על פי כן, בכל אחד ואחד מאיתנו שוכנת אנושיות עמוקה, ובה בא לידי ביטוי האדם החופשי. חיינו מורכבים מפעולות חופשיות ופעולות לא חופשיות. אבל איננו יכולים לחשוב עד תום את מושג האדם בלי להגיע אל הרוח החופשית כביטוי הטהור ביותר של טבע האדם. כי הרי אנחנו בני אדם במובן האמיתי רק במידה שאנו חופשיים."[3] אכן, מי מאיתנו חופשי באמת בכל פעולותיו? שאלתו של שטיינר מוצאת הד גם בתוכי, וכך, אני מניחה, בתוך כל אדם. אנו רוצים להיות חופשיים, אך כאשר אנחנו נכנסים להגדרות של "מהו חופש" - כבר סתמנו עליו את הגולל. החירות המהותית אין לה מילים, אין לה הגדרות; היא בנויה מחומרים אחרים מכל אלו שאנו מכירים - מילים, מושגים, הגדרות. ובכל זאת, היא שם. החירות היא מהות מתהווה, שבה מתרחש תהליך אינסופי של השלה – השלת מעטפות (או "קליפות" בלשון האר"י), השלה מתמדת והתגלות מתמדת, בתהליך שאין לו קץ, בתוך נבכי התודעה: עוד מחשבה שעולה, ועוד חקירה לגביה – מאין היא באה, על מה היא "יושבת", במה היא מנהלת אותי, מה היא מבקשת ממני - ואז, מהר או לאט, מתרחשת השלה של המחשבה הזו, השלה של הדפוס הזה... ושוב ושוב. תהליך בלתי נגמר של חציבת האני. החירות, כמהות וכמושג, נרמזת ומובאת עוד בכתבי הקודש של התרבויות השונות, אך פניה שם הם פני העתיד. כותבי הטקסטים, המתקדשים יודעי הסוד, שעדיין היו קשורים לחוויה רוחית בעת כתיבת הטקסטים הללו, ״זרעו״ דרכם את זרעי החירות העתידית של האדם כזרעים בנפשות בני האדם. [1] מתוך מוצא הנפש מאת חביבה פדיה, הוצאת עם עובד - שירה, עמ' 19. [2] הראי"ה קוק, חדריו מהדורה ראשונה עמ' קטז.
[3] ר.שטיינר, הפילוסופיה של החירות, עמ' 128.
כך למשל בספר דברים: ״אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״. אצל הנביא הושע הביטוי הוא כזה: ״וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם״[4], כאשר המילה ״בעל״ כאן, להבנתי ובהשראת התפיסה הקבלית, משמעה בעלות על תודעת האדם על ידי כל מה שהוא לא ישותו החופשית והעצמאית, כלומר אותן קליפות שהזכרתי קודם לכן.
למעשה, תהליך העברת הסמכות לידי האדם, בדרכו לפיתוח כושריו הפוטנציאליים לחופש ובחירה - דרך התנתקות מן הרוח על מנת לשוב אליה ממקום מודע וחופשי - מתחיל כבר מן האכילה מעץ הדעת, וממשיך בתהליך ארוך מאוד של אלפי שנים. החוויה האנושית העצמית שאנו אוחזים בה כיום, שהיא כה מופרדת מן הרוח, נועדה לאפשר לנו חשיבה עצמאית, אינדיבידואלית, על מנת להגיע לאימפולסים חופשיים, מוסריים, מתוך עצמנו, דרך החיבור מחדש עם עולם הרוח. לכן ישנו קשר בלתי-ניתן-להפרדה בין המתבונן, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של הרב קוק, לבין חירות החשיבה. לולא יכולתו של האדם למודעות-עצמית, לא ניתן היה לדבר על חירות. זהו בדיוק אפיונה של תקופת "נפש התודעה" על פי שטיינר, המתמצה בעניין זה בשתי יכולות חדשות של האדם: יכולת ההתבוננות של האדם על עצמו, בזכות האני-המודע-לעצמו (שמאפשר לו לשים לב לנפש ההופכית והקרועה המובנית בו); ויכולת המעבר מחשיבה שתופסת את המציאות בצורה פיזית לעבר חשיבה שאינה תלויה במימד הפיזי, תפיסת מציאות רחבה יותר, לא רק חושית, אלא גם על-חושית. שתי יכולות אלו הן כלי התודעה הבסיסיים ההולכים ומתהווים על מנת לבסס חירות תודעתית; אלו הן אבני הבניין הראשוניות של החירות.
"אנו חיים כעת בתקופת נפש התודעה, ידידיי היקרים [...] האנשים לא היו חופשיים לפני שהיה ביכולתם לחשוב בצורה מופשטת: הם לא היו נפשות בעלי הגדרה עצמית ויכולת החלטה עצמית. אפשר להתפתח לישות חופשית רק על ידי שמירה על פנימיות חופשית מהשפעות חיצוניות, על ידי פיתוח היכולת לתפוש אימפולסים מוסריים בעזרת חשיבה טהורה, כפי שמתואר בפילוסופיה של החירות. מחשבות טהורות אינן מציאות, הן תמונות, ותמונות אינן כופות עלינו דבר. הן מותירות אותנו חופשיים להחליט על פעולותינו."[5]
החופש להחליט על פעולותינו נובע מחופש חשיבתי, והנה, אנו עדים בשנה האחרונה, מאז ינואר 2020, לקושי רב להמשיך ולקיים אותו. האירועים שאנו חווים מאתגרים אותנו קודם כל בחשיבתנו: אילו תמונות ניצור ונברא מתוך חופש ומודעות? האם התמונות תהיינה אוטומטיות, תוצר של פחד ואיום קיומי? האם הן תיווצרנה מתוך ציות עיוור להכתבה החיצונית? האם יגיעו גם תמונות של הטלת ספק בהכתבה חיצונית כזו או אחרת?
[4] הושע, ב, יח-יט.
[5] ר. שטיינר, להתעורר בקהילה, עמ׳ 67-66, ההדגשות במקור.
אנו חווים את זה ביומיום, וזה עניין עולמי אוניברסלי רחב: לחבק או לא לחבק? לעטות מסיכה גם כשאנחנו לבד בחוף הים? האם האדם חופשי לבחור כיצד להגיב, קודם כל בתודעתו, לחוקים מגבילים (ואף תמוהים) ולסגרים? החשיבה המופשטת הביאה את האדם לעצמאות, אך עדיין אין זה אומר שהוא חופשי, שכן החופש תלוי עתה בו עצמו, והאיום על חירות התודעה בולט ומתפשט. הכאוס שולט בכל. ריבוי דעות וריבוי התנגחויות; ריבוי הצדקות לכאן ולכאן; נראה שמעולם לא הייתה כזו עוצמה של קונפליקטים ואינטרסים זרים מעורבבים בין כל כך הרבה בני אנוש. כל זה אינו אלא עדות, להבנתי, לכך שהאדם, כל אדם, נדרש לשוב אל עצמו ואל פנימיותו, אל חשיבתו שלו על מנת לבנות מתוך הכאוס דווקא את ההחלטה האינדיבידואלית במה ובמי לתת אמון. זוהי עבודה פנימית קשה, המציבה קודם כל אתגר לא פשוט: התגברות על פחד עצום, פחד קיומי ראשוני, פחד המוות. לכן התודעה האנושית היום כה מאוימת, ולכן גם חירותו של האדם. אך דווקא תחושת ההתלבטות והבלבול, המעירים צורך לחפש ולשאול מתוך מאבק אמיתי בתוך הנפש, מעידים על קיומם של זרעי מחשבה חופשית בתוך האדם הפועל כך. נראה כי בשלב זה של התודעה שבו אנו נמצאים, חיפוש אין משמעו הגעה אל מסקנה חד משמעית של "אמת" אחת, ואין ליפול ל״פח״ זה של חיפוש אחריה, אחרי ״עמדה צודקת״ כלשהי; הדגש בעיניי הוא על המאמץ להגיע לדברים מתוך פעילות פנימית, בחשיבה חופשית שמקורה הוא רוחי. זוהי עבודת החיבור מחדש אל הרוח, לאחר תהליך ניתוק ואינדיבידואציה של ישות האדם במשך אלפי שנים, והפעם החיבור הוא מתוך רצון חופשי. זהו בעיניי לב העניין כעת. גם תהליך זה ייקח עוד שנים רבות, אך כמובן אין בכך כדי לפטור אותנו מפעילות רצון פנימית זו כבר עתה.
חירות החשיבה חוברת לאהבה עמל זה של ביסוס חשיבה פעילה, חופשית ומאזנת, אומר שטיינר הוא גם הבסיס למשכן כוח האהבה באדם: "הדרך ללב עוברת דרך הראש. האהבה איננה יוצאת מכלל זה. כשהיא אינה ביטוי לדחף מיני גרידא, אזי היא מותנית בדימוי שאנו יוצרים לנו מהאהוב. ככל שהדימוי הזה אידיאליסטי יותר – כן רבה ברכת אהבתנו. גם כאן המחשבה היא ֵאם הרגש. אומרים: האהבה מעוורת את עיני האוהב מלראות את חולשות האהוב. אפשר לבטא זאת גם להיפך ולומר: האהבה פוקחת את עיני האוהב ליתרונותיו של האהוב. רבים חולפים על פני יתרונות אלה בלי להבחין בהם. אחד, על כל פנים, רואה אותם ובדיוק משום כך ניעורה בנפשו האהבה. והוא לא עשה אלא זאת: הוא יצר לעצמו דימוי על אודות משהו שרבים אחרים לא הצליחו לראות. להם אין אהבה, כי חסר להם הדימוי".[6]
שטיינר מקשר בין חשיבה, שהיא פרי של מודעות וחירות - לרבות פעילות של יצירת דימוי - ובין אהבה, ולכן ״הדרך ללב עוברת דרך הראש״, כפי שהוא כותב. אין אהבה בלי פעילות מודעת של חשיבה בוראת, על ידי האדם עצמו. האהבה, ככוח עצמאי וכפרי של בחירה שלי להשקיע, בין היתר, מאמץ ביצירת דימוי חדש, משמעה הרחבת הנפש ושליפתה מעמדת האוטומט. אין זה אומר שעליי להסכים ולקבל את כל מה שהאחר מציע ומגלם, זה "רק" אומר שהרחבתי את הדעת הפנימית שלי, מיתנתי אותה וקשרתי את עצמי חזרה עם העולם (במקרה הזה דרך האחר) מתוך עצמי. מכיוון אחר, גם אריך פרום קושר בין פעילות החשיבה האנושית ובין כוח האהבה:
"אם ברצוני ללמוד את אמנות האהבה, עליי לחתור לאובייקטיביות בכל מצב ומצב, ולהיות רגיש למצבים שבהם אינני אובייקטיבי. עלי להשתדל לראות את ההבדל בין התמונה שאני ציירתי לי על אדם ועל התנהגותו, מתוך הסילוף הנרקיסיסטי שלי, לבין הווייתו האמיתית כפי שהיא קיימת בלי שייכות לאינטרסים שלי, לצרכיי ולחששותיי. מי שקנה לו את יכולת האובייקטיביות והשיפוט השכלי נמצא במחצית הדרך להשגת אמנות האהבה, אבל עליו להשתמש בה כלפי כל מי שהוא בא במגע איתו. אם ירצה מישהו לייחד את האובייקטיביות שלו לאדם האהוב בלבד, ולחשוב שיוכל לוותר עליה ביחסיו עם שאר העולם, הוא יגלה עד מהרה שנכשל גם כאן וגם שם."[7]
במילים אחרות, בהסתכלות אובייקטיבית, נראה את האחר באופן אוהב - או לפחות ״במחצית הדרך להשגת אמנות האהבה״. והפעילות הזו, אומר פרום, לא יכולה להיות מכוונת רק כלפי מי שאהוב עליי ממילא, אלא כלפי כל אדם באשר הוא אדם. בספרו להתעורר בקהילה שטיינר מדבר על כך בהרחבה:
"עם שחרה של התפתחות נפש התודעה, הופיע משהו חדש בחיים האנושיים. דבר זה קורא לצורת התעוררות שנייה שהמין האנושי יחוש צורך הולך וגובר בה: ההתעוררות באמצעות נפשם ורוחם של בני אדם אחרים. בחיי הערות הרגילים מתעורר האדם רק כשהוא פוגש במאפיינים הטבעיים של הזולת. אולם אדם שהפך לאינדיבידואל נפרד ועצמאי, מבקש להתעורר באמצעות המפגש עם הרוח הונפש של אדם אחר. הוא מבקש להתעורר לרוח ולנפש שבו, להתקרב אל הזולת באופן שיעיר גם את נפשו שלו מרבצה, באותו אופן שאור וקול ודברים אחרים השייכים לסביבה מחרידים אותו מחלומותיו[8].
[6] ר. שטיינר, הפילוסופיה של החירות, עמ׳ 26. ההדגשה במקור.
[7] אריך פרום, אמנות האהבה, עמ׳ 78. ההדגשה במקור.
[8] ר. שטיינר, להתעורר בקהילה, עמ׳ 184.
כך מחבר שטיינר בין חשיבה מתוך חירות, שהאדם בלבד יכול להיות מופקד עליה, ובין כוח האהבה. המפגש עם הנפש והרוח של האדם האחר הוא זה המעיר אותי מתרדמה של נוחות-נפשית-לכאורה לעבר התפתחות וצמיחה. לא אחת מתרחשת התעוררות זו דרך כאב, חרדה, פחד ועוד רגשות אותם אני פוגשת בתוכי. המפגש )הקשה, לא פעם( עם האחר נותן לי את הדחיפה הזו, לא בהכרח במודע, רק משום שהוא נושא את הפוטנציאל ההתפתחותי של מי שאני יכולה להתהוות אליו. בפעילות זו של התהוות החירות, וכאן קצרה היריעה מלהרחיב עוד בנושא זה, עוברים לא אחת דרך מקומות קשים, שיכולים לכלול מפגש עם הרוע, שהרי מהי חירות אמיתית אם היא אינה כוללת את היכולת להרע? אלא שכאשר החירות חוברת לאהבה, מוסג גם הרוע ומותמר.
בהרצאתו האהבה ומשמעותה בעולם אומר שטיינר: "כאשר, באמצעות האהבה, אנו מוצאים דרכנו לחוכמה, מגיעים לחוכמה באמצעות הכוח הגובר של כיבוש עצמי, דרך אהבה חסרת אנוכיות. כך נהיה האדם לאישיות עצמאית. ה ֶרשע היה אדמת התשתית שלתוכה יכול היה לזרוח אור האהבה; אך זוהי האהבה אשר מאפשרת לנו לתפוס את משמעותו ומקומו של הרוע בעולם. החשכה מאפשרת לאור לבוא לידיעתנו."[9]
אכן אלו ימים של שינויים תודעתיים עמוקים עבור התודעה האנושית. אך טבעי הוא, שבימים סוערים ומלאי כאוס מתעוררה חרדה עמוקה בנפש, אלא שזה קורה על מנת להעירה מרבצה כדי שהאדם יפתח פתח לחשיבה חדשה, חופשית יותר, מתוך רצונו הוא, ותוך התגברות על הכוחות המפרידים אותו מזולתו. ללא פעילות פנימית אמיתית, שמקורה ברצון חופשי של האדם להכיר את הרוחי שבו ובעולם, נדמה שכל הפעילויות החיצוניות יורגשו כנטולות יסוד חופשי פנימי. האדם משאיר את חותמו בעולם קודם כל על ידי מעשיו בפועל, ולכן נדרשת מאתנו פעילות מעשית. עלינו לקשור את הפעילות המעשית עם פעילות הכרתית מודעת, הנובעת בהדרגה מתוך חופש השזור באהבה חסרת אנוכיות. זה קשה, זה דורש סבלנות, אך אפשרי. ** [9] ר. שטיינר, האהבה ומשמעותה בעולם, 143GA, מתאריך 17.12.1919.
Comments