שבוע טוב, אני מבקשת להביא כאן מס׳ מובאות שהמכנה המשותף שלהן הוא הקשר בין אדם לזולתו. יש לי תחושה שזה רלוונטי לזמנים שלנו.. המילים שאצטט נכתבו על ידי מי שחוו על בשרם הרוחני ו/או הפיזי את מה שהם כתבו, לא מדובר בתיאוריות או השערות או פנטזיות שאינן קשורות למציאות.
ההמלצה שלי היא לתת למילים האלו להדהד בתוככם, לקרוא, לעצור, להקשיב פנימה, לראות אם עולה תמונה כלשהי הקשורה בציטוט זה או אחר, ולהרגיש.
כיום- מאז שבני האדם נעשים יותר ויותר אינדיבידואלים- חייב להיעשות המאמץ להשתחרר לחלוטין מכל דוגמה, ולהביא אל האדם האחר את מה שאתה יכול לתאר לו כחוויותיך האישיות, הפנימיות. (ר. שטיינר, 10.10.1916).
את המילים האלו כותב ר. שטיינר לפני יותר מ-100 שנה וקורא לנו לשים לב לשינוי התודעה שהולך ומעמיק: במקום לדבר על ׳תיאוריות׳ או ׳דוגמות׳, אדם כעת מוזמן לדבר על חוויותיו-שלו, כי שם נמצאת החיוניות האנושית, שם נמצאת נק׳ החיבור בין אדם לבין עצמו ובין אדם לאדם אחר. בדיקלומים של תיאוריות ודוגמות הולך לאיבוד האדם עצמו. בשיתוף אישי ואמיתי נוצר מפגש.
חלק מקיומנו שוכן בנפשותיהם של הקרובים לנו. לכן הסיבה לאי-האנושיות של מי שחיו שם באותם הימים, היתה שהאדם היה חפץ ותו לא בעיניו של זולתו. (פרימו לוי, הזהו אדם, הוצאת עם-עובד, עמ׳ 186-187).
פרימו לוי מתאר את חוויותיו במחנה הריכוז, בספר המטלטל המתעד את זכרונותיו. הוא מזהה כי הדבר היחיד שאיפשר את מה שהתקיים אז היתה העובדה, שבני אדם שכחו את האני החי והפעיל והאינדיבידואלי שלהם (זה מהציטוט הקודם שהבאתי), ולפיכך הפכו את האחרים לחסרי-אני, מה שאיפשר להם להתעלל בהם בצורה של רוע שיכול היה להרים ראשו הודות להחפצה זו.
דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת (ר׳ נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רפב).
זהו קטע קצר מתוך טקסט ארוך יותר, וכבר בשורות האלו מתגלה סוד - הסוד של הקשר בין בני האנוש, ברמה העל-מודעת, באופן כזה, שמחשבותיי משפיעות לטובה (ולרעה, מן הסתם) על אדם אחר; בידקו זאת. בידקו מה קורה לכם עם זולתכם שאתם חושבים עליהם דברים טובים, ומה קורה להם, גם אם לא אמרתם להם זאת במפורש.
"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים." (אתי הילסום, השמיים שבתוכי, הוצאת כתר, עמ׳ 152).
כך מסיימת אתי הילסום את יומנה, אותו כתבה בשנים 1941-1943 בהולנד של מלחמת העולם השנייה, במציאות קשה מאוד בה היא מצאה את היכולת לראות את מה שמעבר, מעבר לרוע ומעבר למציאות החשוכה והאפילה שהלכה והתהוותה מול עיניה, להכיר את האדם שמעבר ללאום/לדת/לחושך.
"מה שהיטיבה מומו לדעת מאין־כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב! אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו. היא ידעה להקשיב כך, שבני־אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד. ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן־שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת־הלב ובמלוא־ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שהן צפונות בו. מומו הקשיבה כך, שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. ביישנים וחיישנים מצאו בלבם הרגשת חירות ואומץ. אומללים ומדוכדכי־נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על־נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה – והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודו מדבר, נתחוור לו באורח־פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא, כמות שהוא, קיים בין בני־האדם אך פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, ושעל־כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת." (מיכאל אנדה, מומו, הוצאת כנרת-זמורה-דביר, עמ׳ 16).
מומו נלחמת בגנבי הזמן, ומחזירה לילדים את הזמן האבוד שלהם, אותו הם מאבדים בעולם חומרני וטכנולוגי, הגונב מהם את יכולת המשחק, ההתעניינות, הפליאה. היא מצליחה להביא אור לתוך החושך.
את התמונות המיטיבות אנו מוזמנים ליצור - לא מתוך דילוג על החושך אלא דווקא מתוך זה שהכרנו אותו והחלטנו שעלינו לחפש דרך לצאת מהצד השני שלו.
כי גם לחושך יש צד שני.
זו עבודה סיזיפית, אין בה קיצורי דרך.
אלו הזמנים בהם אנו חיים כעת.
להצטרפות לקבוצת ווטסאפ שקטה בה אני שולחת מדי פעם הצעות לתרגול וטקסטים תומכים:
תודה יפעת, משפטים יפים שראוי לזכור
אילנה