בדרך כלל, איני מגיבה על פוסטים שיש בהם גוון פוליטי. אך השבוע נתקלתי בפוסט שבו כן הגבתי, משום שהנושא שלו היה כאב של אחת הקבוצות מהקשת הפוליטית-חברתית; הצעתי בתגובה שלי היתה לראות את הכאב של האדם גם אם הוא משתייך לקבוצות אחרות. כן, זה עלול להישמע כעמדה פשטנית של ״אהבה לכולם״, אבל זה לא הכיוון; זו אחת הטעויות הקשות שמשתרגות בתוך הטיעונים האלו כנגד ראיית הכאב של האחר, שזה ׳פשטני׳ ושאנו ׳עדיין לא שם׳.
אנו עדיין לא שם, זה נכון. וזה ייקח זמן.
ואז אני תמיד חושבת על הדימוי הפשוט הזה: תארו לכם שתינוק היה מקבל מודעות והיה חושב: ״עד שאני אהיה עצמאי, וואו, כמה אצטרך לעבור.. אז אין טעם״. וזה נראה לי אותו דבר.
אני חושבת שהקטע הבא מביא איזושהי נגיעה בדברים האלו:
״שתי ממלכות
זו אגדה קצרצרה על הקרבה ואיוולת. היה היתה ממלכה אחת ולה הסכם חילופי תינוקות עם הממלכה השכנה. כל התינוקות שנולדו בממלכה הראשונה מיד נלקחו מהוריהם ונמסרו להורים מהממלכה האחרת - שגם התינוקות שלהם, בהתאם, נלקחו והועברו להורים מהממלכה הראשונה. ההסכם הזה, כמובן, מנע כל אפשרות של מלחמה. תמותת התינוקות בשתי הממלכות היתה גבוהה - אך נסבלת.״
(אלכס אפשטיין, מכמונת מהירות לפניך, הוצאת ׳רוח צד׳, עמ׳ 40).
על פניו, אין צורך לכתוב דבר נוסף לאחר הקטע הקצר הזה.
ובכל זאת, עוד כמה משפטים לשיתוף ו/או למחשבה - מה היה קורה לו בני האנוש היו מתמקדים בכאב האנושי המשותף לעולם, לא דרך מושגים כלשהם, גם לא דרך מושגים פוליטיים או אחרים שכבר ספוגים מעל ומעבר בקונוטציות קדומות, דיעות מראש, הנחות, הגדרות - כמו למשל המילה ׳כיבוש׳?
וזאת לא משום שאין צורך במושגים ומילים, בוודאי שיש;
אלא אך ורק משום שלרגע אחד, ההתמקדות הזו בכאב האנושי, במצוקה האנושית המשותפת, כמו שמספר הקטע הקצר הנ״ל, מביאה זעזוע פשוט ואמיתי של מה שקורה פה.
אז מה היה עם הפוסט הנ״ל, בעצם?
הגבתי כדי להציע את ההסתכלות הזו, ההסתכלות שמאחורי כל הקבוצות יש כאב מדמם בלתי נראה, מוסתר נחרצות על ידי טיעונים, מילים, הגדרות, קביעות צבאיות או פוליטיות או אחרות; וכצפוי, הניסיון להראות בפוסט שקבוצה אחת מופלית לרעה על ידי אחרת גרר תגובות של מי שמיד אמרו שהקבוצה האחרת היא זו שמופלית לרעה על ידי הראשונה, ואז היו כאלו שהזכירו קבוצות אחרות לגמרי מהשתיים הראשונות, והסבירו איך גם לגביהן אפשר לטעון לאפליה; וכולם כנראה צדקו...
מלבד היותן של נקודות מבט סובייקטיביות - שבין היתר הן כאלו משום שהן מבוססות על מושגים טעונים-משכבר ומזה שנים רבות - מסתירות ומכבות את השאיפה לחיפוש אחר אמת אובייקטיבית, הן גם מסתירות ומבטלות עובדות של שינוי הזמן והתפתחות האנושות בתוך מימד הזמן. במילים אחרות, גם אם ניתן להראות, בדרכים שונות, שנקודה שהיא סובייקטיבית כיום היתה נכונה אובייקטיבית בעבר, הרי שעצם ההתפתחות וחלוף הזמן מביאים לשינוי בזווית ההסתכלות; בדיוק כמו שמה שראיתי בעיניים של ילדה (והתקבע בי), והיה נכון אז, אינו נכון היום.
שימת לב לכאב האנושי המחבר, והשואף לכוון לנקודת מבט אובייקטיבית יותר, לא מהווה פיתרון לשום מצב מורכב, זו זריעת זרעים בדרך.
כי תורות הסוד מתארות את העתיד האנושי כתלוי אך ורק באדם ובבחירות שלו לאן להשתייך, לספירה המחברת נכונה בין בני אנוש, תוך בניית גשר, ובין הספירה המחריבה גשרים.
מישור של בניית גשרים דרך תודעת האדם - למשל, במוכנות שלו לחשוב את האחר כבעל כאב אנושי כמו כל אדם - זהו מישור שלא מוחק צד אחד עבור צד אחר; זה מישור שבונה גשר כך שיכלול את שני הצדדים ואת הכוח הגדול שמעליהם, שהוא מקור החיבור.
אז כשמזיזים הצידה מושגים שעלולים ליצור התנגדות אצל אדם כלשהו ובכך לחבל במאמץ לבניית הגשר - זה גם חלק מהגשר. אולי. ואולי לא.
זו עוד אופציה של בחירה, כנראה.
באיחולים לשבת מבורכת ושקטה.
לצירוף מתעניינות/ים לקבוצת ווטסאפ שקטה - בה אני מעבירה מעת לעת תכנים ותרגילים לתמיכה - הנה הקישור:
Comments