אני כותבת בכל מיני מקומות, גם לעצמי (מגיל 10, ברצף....), וגם לא לעצמי (למשל, בלוג, מאמרים); אני גם קוראת - בעיקר הרבה ספרים ועוד; נחשפת לדרכי תרגול שונות של הדרך הפנימית, של ידיעה עצמית וידיעת האחר והעולם, ועושה מאמץ לתרגל ככל הבנתי בפסיק ועוד פסיק - ולכן אני חסידה גדולה של החווייה האישית, שהיא נק׳ המוצא הפרטית האותנטית ביותר שיש לאדם, וכנראה גם נקודת החיבור בין אדם לאדם.
כי כשאני מקשיבה לחוויות של אדם אחר, שמוכן בנדיבות ובאמון לחלוק אותן איתי, וכשאני חולקת את אלו שלי עם אחר, משהו קורה במרחב שהוא גם אני והוא גם לא רק אני. כי מצד אחד החוויה של האדם האחר היא לגמרי פרטית שלו, ושלי היא לגמרי פרטית שלי ואי אפשר לחוות זאת במקום מישהו אחר, וכן יש הפרדה; ומצד שני, שנינו חווים משהו שקשור לחיינו כבני אדם, וזו נקודה מחברת.
וזה משהו שמלווה אותי, שאלת הקיום בזמן שלנו: היחס והקשר בין ״אני״ כאני, ובין ״אני״ כ״חלק מ-״.
האם באמת אפשר להפריד ״אני״ מ״אנחנו״ בקיום הזה שלנו? במציאות בכלל, ובמלחמה הזו בפרט?
האם זו הפרדה בהירה מאוד, חדה, מובהקת? לרוב נראה שכן. אבל... נראה גם שיש איזשהו רגע כזה שבו בעצם המרחב הזה, שעימנואל לוינס כתב עליו המון של אני-אתה/ אתה-אני, הופך להיות פחות מובהק.
אם אומר שאני מתרגשת, הרי גם לאחר יש חוויות של התרגשות; אם אתאר חוויה של פחד - גם האחר מפחד; אם אכתוב על חוויה של התלבטות - אוהו... כל האחרים כמעט מתלבטים..
אני חשה עד כמה האירועים סביב מבקשים לטשטש הן את תודעת ה״אני״, והן את תודעת ה״אנחנו״; הכאב הכללי - של המדינה כישות בפני עצמה - מטלטל את הרובד האישי, הכאב של הזולת מטלטל אותי, ולהיפך.
הכל מתערבב. התודעה יוצאת החוצה אל האירועים והעולם, או נכנסת פנימה וסוגרת עצמה. והתנועה הזו הולכת ומתחזקת - הקצוות האלו, הקוטביות של כמה אני אהיה בתוכי/בעולמי, עד כמה אהיה בחוץ...
איך בונים את השייכות הן אל החוץ והעולם והן אל הפנימיות והמעגלים הקרובים?
איך מחזיקים את שניהם בו זמנית, במקום ״או-או״?
שהרי גם הנקודות המפרידות קיימות וגם הנקודות המחברות. אבל .. ואני חושבת שזה ׳אבל׳ רציני - הנקודות המפרידות של ״או-או״ קורות מאליהן, ואילו את הנקודות המחברות של ״גם וגם״ - אותן אני צריכה ליצור ולברוא כל הזמן, שוב ושוב, בכוחות עצמי ומרצוני החופשי (והטוב).
תרגול שיכול לעזור כאן יהיה למשל דרך השאלה: האם ברגע נתון אני בתודעה של הבחוץ, או בתודעה של הבפנוכו? או - האם אני מזהה את הרגעים של החיבור שחוצה את ההכרה הרגילה של ״או-או״? כי יש כאלו רגעים, לכולנו.
אלו רגעי-חסד שבהם מתדקק הגבול בין התודעה המובחנת שלי לבין התודעה הרחבה יותר. אני רואה כיום את עיקר העבודה התודעתית שלנו כבני אדם במישור הזה: המישור של הכרת החיבורים. אלו רגעים שבהם כוחות הרוח הגדולה פועלים בהכרה, משום שכל מה שקשור בחיבור, קשור ברוח האורגת.
כדאי וחשוב לשים לב לרגעי-החסד האלו, לטפח אותם, להעצים ולאזן אותם - כי בהם נמצאת התקווה.
תזכורת קטנה:
בתאריך 4.11.24, יום שני הקרוב, בשעות 11:00-12:30,
תיפתח קבוצה ברמת גן (ליד רכבת מרכז), שבה נלמד ונתרגל יחד אחת לשבוע.
המפגשים יהיו משולבי זום ונוכחות פיזית.
פתיחת הקבוצה מותנית במינימום משתתפים.
כל הפרטים אצל טל שתשמח לתת לכם מענה בווטסאפ או במייל - 050-5489100, talevy90@gmail.com.
וגם - להצטרפות לקבוצת הווטסאפ השקטה
שבה אני שולחת מעת לעת טקסטים לתמיכה והצעות לתרגול
לחצו כאן:
Comments