לפעמים אנו רואים משהו, או מבינים משהו - על עצמנו, על הדבר הבא המתבקש, על אחרים הקרובים לנו, ועוד - ואנו גם יודעים באיזשהו אופן שעדיין לא הגיע הזמן להבשלת הדבר, להבשלת התובנה.
אנו לא תמיד יודעים איך אנו יודעים שזה הדבר הבא, או שזה מה שמתבקש - ואחד הדברים הקשים הוא לזהות את השלב שבו נמצא ׳התבשיל׳ על האש.
לא בכדי המילה ׳סבלנות׳ מקפלת בתוכה את המילה ׳סבל׳ או ׳סבל׳, כי עלינו לשאת משהו - בין אם עבור עצמנו, בין אם עבור קרובים לנו (וזה קורה לא מעט בתור הורים) - לשאת את הדבר ולזהות את תהליך ההבשלה עד לכדי מימוש, הוצאה לפועל.
הדברים נכונים, מן הסתם - הן במישור האישי-פרטי-אינדיווידואלי, והן במישור הכללי-קבוצתי-קולקטיבי; ההכרה בתהליך הבשלה הדרגתי מתבקשת גם בחיים הפרטיים שלנו ושל סובבינו, וגם בתהליכים כלל-עולמיים.
חישבו למשל על אדם צעיר מכם במשפחתכם, היוצא לדרכו בשנות ה-20-30 לחייו, והוא בונה אט אט את דרכו. מאוד מפתה להקנות לה/לו את חכמת הדרך כפי שאנו מבינים אותה, כפי שהסקנו מן העולם, מן החוויות שלנו, על העולם, והכוונה היא לתובנות ומסקנות שניתן לכנותן ׳אובייקטיביות׳, כלומר, כאלו המשותפות לכלל בני האנוש (למשל, התפכחות ברגעים מסוימים).
אלא שזה לא עובד כך... אולי פעם זה עבד למשל דרך "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח) ? יכול להיות שכן, אבל זה היה פעם-פעם..
כיום אנו לומדים על בשרנו ובדרכנו שלנו את הנתיב המתאים לנו, כיחידים כמובן. כל יחיד בפני עצמו.
האתגר הוא לשמור גם על הקשר והזיקה אל העולם, אל ההשתייכות למצע ממנו באתי, הן ברמה הפרטית והן מעצם היותי אדם בן האנושות.
אני יותר ויותר נתקלת בייאוש מהאנושות הזו, אותה אנושות שכולנו שייכים אליה. יותר ויותר תהייה על מה שקורה כאן. אלו תהיות שיכולות להסיג את האדם אחורה עוד יותר לתוך עצמו, להתרחק; ואלו תהיות שיכולות גם ״לדגור״ בתוכנו ולהבשיל את ההשתייכות החדשה שלנו לעולם, כאנשים אינדיבידואלים בוגרים שחוזרים אליו מתוך נכונות לבנות עימו קשר חדש.
וכאן בדיוק נכנס העניין של ההמתנה. אי אפשר להאיץ תהליכים, אי אפשר לזרז אותם. לפעמים הרצון לזרז אותם נותן תחושה של ביטחון. והרי הביטחון הוא בסיס קיומנו.
איך נחזיק את היעד אליו אנו מכוונים, את הביטחון הזה, יחד עם הנחיצות בהמתנה ובסבלנות?
אני יכולה לשאול, אבל לא כדי לתת תשובה. השאלה אולי כבר מקפלת בתוכה את הרמז והכיוון - אנו עושים גם וגם: אנו גם מכוונים ליעד וגם ממתינים בו זמנית באי-ידיעה. אנו גם יודעים וגם לא יודעים, בו זמנית.
יש המתנה בעזרת הגוף, כשנושמים לאט, לאט... יש המתנה דרך ההכרה המודעת שלנו - כשאנו זוכרים את עצמנו-אנו, מסתכלים לאחור, מבינים כמה זמן לקח לנו להגיע לדברים שרצינו, כמה נכון היה כשדברים קרו בזמנם ולא לפני כן.
יש המתנה כשמסתכלים על האינסוף, על השמים, ומכירים בחכמה גדולה יותר מאיתנו.
יש המתנה שמגיעה מן הלב, מן הפעימות שלו, בשונה מן המחשבות השכלתניות שלנו.
יש כל מיני סוגי המתנות...
טוב להמתין, בצד הפעולה, בצד העשייה.
הרבה אימפולסיביות, המנוגדת להמתנה, מסיטה אותנו מעצמנו. כוחות שנכנסים ומאיצים בנו: נו, נו, נו..... מתי כבר אגיע לזה ולזה... מתי כבר אעשה כך וכך.. מתי כבר העולם יהיה כך וכך.. מתי כבר האחר ישתנה...מתי כבר אני אשתנה.. :)
להמתין. ללכת בדרך ובו זמנית להמתין.
להביא מתינות באמצעות האני המודע שלנו.
"נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ״ (משלי כז, יח).
בברכות לימים של ניסים גלויים,
יפעת
תזכורת מן העבר:
ההרשמה לקורסים של ״סמינר ידע האדם״ עדיין פתוחה.
מוזמנות ומוזמנים לעיין ברשימת הקורסים כאן, יחד עם פירוט של התכנים בכל קורס וקורס:
Comments