״האדם הפועל אינו מסתפק בפעולתו בלבד. הפרח פורח כי הוא פורח. הוא לא שואל היכן ומדוע. האדם מתייחס למה שהוא עושה. הוא מייחס רגשות למעשיו. הוא לעיתים מרוצה ולעיתים אינו מרוצה ממעשיו. הוא נותן שיפוט ערכי למה שהוא עושה. הוא מייחס למעשה אחד השפעה מהנה, וממעשה אחר הוא לא נהנה. וכאשר הוא מרגיש כך, ההרמוניה של העולם נפגמה עבורו. הוא מאמין שהפעולה המהנה צריכה להביא לתוצאה שונה מזו אשר עוררה חוסר הנאה. כעת, אם לא ברורה לו העובדה כי הוא, מתוך עצמו, עושה שיפוט ערכי על מעשהו, הוא מאמין כי ערכים אלה הוצמדו למעשיו על ידי איזה כוח חיצוני. הוא מאמין כי כוח חיצוני מבדיל בין אותן התרחשויות בעולם שהן נעימות, ולכן הן טובות, לבין אלה שהן לא נעימות, ולכן רעות, רשעיות. אדם המרגיש כך, אינו עושה כל הבחנה בין עובדות הטבע לבין מעשיו שלו. הוא שופט את כולם מאותה נקודת מבט. עבורו, כל היקום הוא עולם אחד, והחוקים השולטים בו דומים לחלוטין לחוקים אותם ממציא האדם בעצמו.״(ר. שטיינר, 1899).
אני מאוד מחבבת את הציטוט הזה. כי עם הזמן, ובחקירה והתבוננות, גיליתי בו מעין אמת פשוטה, ויחד עם זאת כל כך מורכבת עד שקשה לתאר כמה היא מורכבת. כי המילים האלו מפנות את תודעתנו לעובדה - זו עובדה, אם מבטנו הוא כן ופתוח ללא פשרות - שכשאני מסתכלת על העולם/על אדם אחר/על כל דבר למעשה, לרבות מחשבותיי ודיעותיי ותפיסותיי, מוטבעת בכך ישותי האישית הסובייקטיבית הפרסונלית, גם אם אני סבורה שלא; ושזה מבקש ממני להבחין בין המבט האישי שלי על העולם, לבין מה שהעולם/האדם האחר/כל דבר - הוא בפני עצמו.
קשה להסכים עם המילים האלו. מיד עולה התנגדות, כי איך זה יכול להיות שאנו תמיד תמיד מערבים את עצמנו בתוך כל מה שאנו חושבים או תופסים ? ויותר מזה: גם אם זה נכון, אז מה, מה הבעיה עם זה, עדיין יש בכוחי לתאר משהו שהוא מעין ׳אמת׳ אובייקטיבית - כך האמירה שיכולה להישמע על ידי מי מאיתנו.
הפרדוקס הוא, שגם האמירה הזו יש בה משום הסובייקטיביות, כי העמדה ש׳לא הכל אישי׳ באה מתוך .. עמדה אישית ! ואז לא יוצאים מהמעגל הזה. אפשר גם לטעון שהציטוט הנ״ל עצמו מגיע מתוך עמדה אישית.
אלא שבתוך ה׳מעגל׳ הזה אין אפשרות להבנה חדשה.
ואכן, אין פה פתרון קל, כידוע במחוזותינו ובזמנים הקשים האלו. גם לא בהקשר של בחינת העמדות האנושיות. לא נותר אלא להישאר פתוחים ומתבוננים, קשובים לאפשרות שאכן, קודם כל, הכל אישי ולו מהטעם הפשוט שזה עובר דרכי. בנוסף, אפשר להסכים לנסות ולהתאמן בזה כאשר מדמיינים עצמנו מסתכלים על חפץ מסוים (לא סימטרי), כשמולנו אדם אחר, גם הוא מתבונן באותו החפץ. אם תשאלו אותו מה הוא רואה, הוא יגיד משהו אחר לגמרי ממה שאתם רואים, ואין מחלוקת שאתם מתבוננים באותו החפץ בדיוק.
דרך אגב, זה תרגיל ידוע, בדרך כלל, אם כי לדעתי יש החמצה בהבנת העומק שלו והיישום שלו בחיי התודעה שלנו ובחיי היומיום שלנו.
נחזור לתרגיל - אם השוני ברור, אזי מה נקודות החיבור ביניכם? עצם היותכם מתבוננים, למשל; ועצם החפץ המשותף, למשל; ועצם זה ששניכם יכולים לחשוב, למשל; והאפשרות שכל זווית שממנה כל אחד מכם יתבונן היא חלק מהשלם כולו, למשל; והאפשרות שתתחלפו בנקודות המבט, למשל; וכנראה שיש עוד כמה נקודות חיבור (מוזמנות/ים לכתוב כאן בתגובות, אשמח לכך!).
אבל זה לא מסתיים בזה.
כי עכשיו יכולה לעלות השאלה - מה מחוללת ההכרה של כל אחד: הן בכך שיש נקודות שונות והן בכך שיש נקודות חיבור - מה זה עושה להכיר בשני המישורים האלו?
על זה, כנראה, יהיה קשה מאוד לענות בצורה תיאורטית-שכלתנית, מהסיבה הפשוטה שההכרה הכוללת את שני המישורים הנ״ל היא הכרה שלישית שמתרחשת אך ורק בעת הנכונות להיות בה, היא כבר מעבר לחשיבה שכלתנית רגילה, היא חשיבה אחרת.
נראה לי נכון, בשלב זה, לסיים כאן את הטור.
ובפן המעשי של הטור - את התרגיל הנ״ל אפשר לקחת ליישום בפועל. עם כל מי שתרצו. כי איכשהו זה קשור ליומיום המשתולל בחוץ, וגם בתוך כל אחת ואחד מאיתנו, ועם הכי קרובים לנו, בהכי פשט שיש. וכדאי לקחת אותו לניסוי יומיומי כי ממילא ניכשל בזה שוב ושוב, כי אף תינוק לא למד ללכת ביום או יומיים.
בתפילה לישועות וכוחות מיטיבים.
להצטרפות לקבוצת ווטסאפ שקטה בה אני שולחת מדי פעם הצעות לתרגול וטקסטים תומכים:
ความคิดเห็น