מה עושים?

שאלה שאני שבה ופוגשת בשבועות האחרונים: מה עושים עם המצב? לצאת להפגין, להישאר בבית? למחות - באיזו דרך? מה נכון? מה משרת את מה? מה כאן הוא שוב הנדסת תודעה ומה לא? מי בכלל מפרסם את השלטים השונים? ועוד.

הבילבול הוא רב מאוד.

כמובן שאין לי תשובה.

לאף אחד אין תשובה בשביל אף אחד.

אבל השאלה היא זו שחשובה, ובצידה - נכונות אמיצה להסתכל על התמונה הגדולה.

בלי להסתכל על התהליכים העצומים המתרחשים כעת, שהחלו כבר מזמן ועולים עוד ועוד בהדרגה אל הנגלה - קשה לבסס נתיב אל השאלה, ומכאן גם שקשה יהיה לבסס נתיב אל התשובה.

נדמה לי שלשם כך יש לשים לב לשתי שאלות עיקריות:

האחת קשורה בשאלה - מהו המכנה המשותף של התמונות שאנו רואים וחווים כעת בכל קשת האירועים?

השנייה - מה אפשר לעשות?

[לצורך הדיון אשתמש במונחים ״צד אחד״ ו״צד שני״, הגם שמדובר פה בשכבות מרובדות ומורכבות יותר; וכמובן שהדיון כאן מוגבל, ולכן מביא הסתכלות כללית ורחבה, כנקודת מוצא.]

****

המכנה המשותף לשתי הקבוצות

התשובה שאניח כאן לשאלה הראשונה שהצעתי היא: המכנה המשותף הוא מניעה ובלימה של תנועה קדימה.

צד אחד מבקש למנוע תנועה שהתבססה דרך המושג ״הפיכה משפטית״, ובכך להשאיר את ה״הווה״ על כנו. צד אחר מבקש לבלום תנועה משום שהוא מבקש להחיל עקרונות המבוססים על העבר, כלומר, עקרונות המטשטשים את עקרון הפרדת הרשויות, טשטוש שהיה קיים לפני שעיקרון זה נולד.

אם כך, פני שני הצדדים אינם פני עתיד.

על מה מבוססות בלימה ומניעה אלו? עבור שני הצדדים מדובר בהתבססות על השתייכות לקבוצה, שאינה חולקת משהו משותף עם הקבוצה האחרת. במילים אחרות, כל קבוצה מוצאת את ׳יחידיה׳ המשתייכים אליה, וההנחה הבסיסית היא כי אין להם משהו משותף עם הקבוצה האחרת ויחידיה. משום כך, כל קבוצה מנסה לבלום/למנוע את הקבוצה האחרת בפעולתה.

ההשתייכות יכולה להיות מבוססת על רעיון משותף (״ליברליות״, ״דמוקרטיה״, ״דיקטטורה״ ועוד ועוד), על דת (״יהודי״/״ערבי״ וכו׳), על מגדר - וכל אלו מהווים בסיס להזדהות משותפת.

השתייכות זו מתיישבת על נטייה בלתי-מודעת של האדם לעליונות, למחשבה שהוא ״טוב יותר מ-״, אותו חלק מובנה באדם, האגואיזם היהיר המפריד אותו מן הכלל, ואשר בלי דעת, מתוך סיבות מורכבות - יצר בו אלמנט של השוואה. אלמנט זה של השוואה, הישגיות, תחרות מביא לתחושת עליונות (או נחיתות, בצד המהופך לעליונות).

*

השתייכות זו מתיישבת גם על ציר נוסף: גשמיות ותודעה. בעולם הארצי, הגשמי, זה הנגלה לנו ושבו אנו חיים בתודעתנו הרגילה - הכוחות הפועלים הם כוחות ארציים וגשמיים שמחייבים אותנו לחוקיות מתאימה. אם, למשל, אני נוגעת במשהו לוהט - תהיה לי כווייה. אך אם אחשוב על המשהו הלוהט, מעצם המחשבה לא אכווה, על אף שלכאורה אני בקשר ישיר בתודעתי עם הדימוי של החפץ הלוהט. כלומר, החוקיות בעולם הרוח (התודעה) היא שונה.

איך זה קשור לנושא כאן? בכך ששני הצדדים מתבססים בתודעתם על דימויים אינספור, תרחישים שהיו (דיקטטורה) ואולי יהיו, דימויים שהיו ואולי צריכים להיות שוב (בית מקדש שלישי) - וגם בכך יש כדי למנוע תודעה חופשייה, משום שהיא קשורה וכבולה בדימויים/זיכרונות/פחדים ועוד.

****

אז מה עושים?

לגבי השאלה השנייה שהנחתי כאן - כאמור, אין תשובה שמישהו יכול לתת עבור מישהו; להבנתי, אפשר כמובן לחלוק את הסיבות האישיות והתפיסות הסובייקטיביות שמובילות למעשה/דיעה זו או אחרת או להתייעץ, אך ההחלטה עצמה יכולה לבוא רק מתוך האדם עצמו.

*

לכן, לגבי השאלה הזו אציע שלושה כלי-עזר, שאולי יוכלו להועיל על מנת להגיע להבנה האישית בנוגע ל״מה עליי לעשות?״:

האחד - להפנות את המבט גם אל נקודה פוזיטיבית (לפחות אחת) המתרחשת בתוך הכאוס הנוכחי, ולא רק אל הקשיים ואל השנאות, הזלזול והביטול של האחר ומציאת צידוקים כנגדו; השאלה המתבקשת מייד היא - מדוע?? הרי האחר הוא התגלמות כל הרע, הבא להזיק לי/לקבוצה אליה אני משתייך/לילדיי/למדינה/למולדת וכו׳. והרי לאור זאת אין אפילו רצון התחלתי לבדוק מה יכול להיות פוזיטיבי במצב הזה, לא כל שכן בצד השני.

ובכן, כמו בחיים הפרטיים שלנו: כשאנו בסיטואציה מכבידה (קושי עם הילד בבית הספר; בזוגיות; שאלות לגבי עבודה ועוד), כדי להתמודד טוב יותר כדאי לצאת מנק׳ מבט פנימית ש׳הכל שחור׳ ולחפש משאבים פנימיים שאיתם נוכל להתמודד עם הקושי; כך, למשל, ההתמודדות עם הילד המתקשה מתוך הכרה שהוא סומך עלינו תהיה הרבה יותר אמיתית וחיובית מאשר לשקוע במחשבה ש׳הוא רק מכביד עליי את החיים׳. וכך גם במישור הרחב יותר, ההכרה שהקבוצה האחרת מגלמת ולו ערך פוזיטיבי אחד תוכל למתן את השנאה והיהירות, אשר מכלות כל חלקה טובה (גם אם נדמה לנו שלא).

השני - להקדיש תשומת לב למחשבה העולה כעת כמעט אצל כל אדם, במודע או שלא במודע, לא משנה לאיזו קבוצה הוא משתייך בסיפור הזה, ולא משנה איך הוא מנסח אותה לעצמו, והיא: ״אני מהווה חלק ממשהו גדול יותר ממני״.

כי מה שקורה כעת (ומאז שנת 2020) הוא כזה - הוא גדול. וכל אדם, בכל עמדה שהיא, הוא חלק מזה. הקדשת המחשבה לכך יכולה לקדם אותנו להבנה נוספת: שיש משהו גדול ממני. והבנה זו יש בה כדי לאפשר לנו להסתכל על המצב באופן מאוזן יותר. ולמה לי איזון? כי מה שרואים משם לא רואים מכאן. כשלרגע אחד עוצרים וחושבים על כך ש״אני מהווה חלק ממשהו גדול יותר ממני״, ונוכחים לראות שזה אצל כולם - כי המציאות מראה זאת, זו עובדה, ועם עובדות לא מתווכחים - משהו בהדרגה מגלה לא רק שסך החלקים גדולים מן השלם (הפוך ממה שלמדנו פעם בבית הספר), אלא שהתודעה מתחילה לנוע לכיוון משמעותי רק מעצם המחשבה הזו. תבדקו (אם תרצו), אל תאמינו לי.

השלישי - להפנות את המבט אל העתיד. שוב, כשם שבחיים הפרטיים שלנו לעיתים אנו עוצרים לשאול מה אני רוצה לתכנן קדימה (לא משנה באיזה תחום) למרות שלא הכל תלוי בי, כך גם ביחס לתחום החברתי-מדיני שבו אנו חיים, השאלה איך אני רוצה לתרום לעיצוב החברה והמדינה - למרות שזה נראה גדול מאוד ולא תלוי רק בי - היא שאלה חשובה ובעלת ערך. אם לא נסמוך על כך שאנו תורמים, הגם שמדובר במהלכים גדולים יותר, ההאשמות והייאוש יזדחלו ביתר קלות, והנפילה לשיחזורים של דימויים וזיכרונות שכבר עברו אך אנו חיים אותם כפוסט-טראומה מתמדת ומתמשכת, כשהאני המודע שלנו חלש ולא ניצב איתן מולם בכדי להותירם במקום שבו הם נוצרו.

העתיד הוא תמיד חדש. הוא אף פעם לא מה שהיה, גם אם זה נראה לכאורה דומה. אף אדם לא חזר אחורה בגיל, למשל, וגם אם אנו חווים סיטואציות דומות לסיטואציות שהיו לנו בעבר - אנו אף פעם לא מה שהיינו, הסיטואציה אינה באותן תנאים וכו׳. השינוי תמיד מתרחש, וכדאי שנפקח עין לזהותו - זהו העתיד, וכך אנו גם יכולים להיות שותפים פעילים בו. שותפות זו, יחד עם הפוזיטיביות של כלי העזר הראשון, ויחד עם ההכרה שאני חלק ממשהו גדול יותר (דרך כלי העזר השני) - יש בהם כוחות של אמת וטוב, שכה נחוצים, והאדם הוא היחיד שיכול לבראם במציאות.

שותפות זו, המבוססת על הסתכלות פנימית שלי על עצמי ומציאת דרכי שלי הייחודית בתוך הקיים, גם עשויה לגלות לי, כי כמספר האנשים כנראה כך גם מספר האפשרויות המתרחשות :) במילים אחרות, מה שנראה כ׳קבוצה׳ סגורה עם אג׳נדה אחת מבוססת דימויי-עבר, אינו אלא אשליה מסוכנת, שיש בה כדי למחוק את חירותי לבסס את ההסתכלות שלי מתוך עצמי, ולא על ידי מחיקת/הורדת האחר, ו/או על ידי הישענות שלי על דימויי עבר המפעילים אותי.

כך אני מביאה למודעות שלי, מרצוני החופשי, את הבחירה: האם אני רק ״השתקפות״ או ״תמונת תגובה״ בלבד של החוץ, או האם אני גם יזמית בתוך המציאות מתוך כוחות אור החשיבה האנושי שבי.

****