top of page
  • יפעת אהרן

מוסר ואהבה - שליחות סוציאלית

חזרזיר: "איך אתה מאיית 'אהבה'?" פו הדוב: "אתה לא מאיית את זה…אתה מרגיש את זה."


אי אפשר רק ״לאיית״ או להגדיר במילים מושג כמו ׳אהבה׳. גם ׳להרגיש׳ זה לא מדוייק... אני חושבת שאהבה זה משהו שיודעים אותו - כי הוא כל הזמן זז וחי.


אהבה היא כוח פעיל, היא מהות, כשהיא פעילה בתודעה היא בלתי-נראית לעין, ולכן נכנסות המון המון פרשנויות, המון... עד ש... עד שהיא באה לידי ביטוי במעשים, באמירות, במבט בעיניים, בכוונת הלב שיש לה ביטוי ועוד - וכולם במטרה אחת: הכרה עמוקה ופתוחה של הזולת.


ויהא זולת זה אשר יהא: בן קירבת-הדם שלי, או לא, חבר/ה או שכן/ה, קולגה, ועוד. הזולת הזאת, שכל כך קשה לנו איתה/איתו, גם אם הוא האדם הכי קרוב, שם - אצלו/אצלה - כשאני פונה להכירו/ה, להכיר את חלומותיו, דיעותיו, מניעיו, אכזבותיו, כאביו, אהבותיו, כמיהותיו - שם האהבה נובטת, ולכן גם המוסר הכרוך בה.


מוסר חדש המתאים לזמננו קשור בכוח האהבה:


כאשר מדבר אני בהקשר זה אודות אהבה, ובמיוחד אודות אהבה אנושית חובקת-כל, עליכם לחשוב על אהבה במשמעותה האמיתית והממשית; עליכם לחשוב אודותיה כמציינת הבנה אמיתית ואינטימית של הזולת. אם לאהבה אנושית חובקת-כל נוספת הבנת בן הדור, כי אז ברשותנו כל המרכיבים למוסריות אנושית. הואיל ומוסריות אנושית על האדמה, אם רק אינה באה לידי ביטוי במשפטים ריקים או בדיבור מעושה או בהחלטות שאינן מוגשמות אחר כך, תלויה בעניין שיש לאדם בזולתו, ביכולת לראות לפנימו של הזולת. אלו, שברשותם כושר להבנת ישויות אנוש זולתם, נוטלים מהבנה זו את המניעים לחיי חברה החדורים במוסריות אמיתית.

15.12.1922 (GA219)ר׳ שטיינר -


פעמים רבות זה לוקח הרבה זמן להיווכח כי הזולת ההוא/ההיא נדרש/ה להתגברות על מצבים פנימיים ועמדות פנימיות על מנת לתת לכוח האהבה לנבוט. לעיתים אכן נשמעים משפטים ריקים, שמאחוריהם כוונת-אמת ממשית להכיר ולהיטיב עם הזולת, ועם זאת, בדפוסים עיקשים נדרש זמן עד שניתן להתגבר עליהם.

בדרך לשם יכולים לצאת ביטויים שונים של כעסים, האשמות, הטחות, שיפוטים וביקורת, אפיונים חסרי שחר של האחר, הנחת הנחות עבור האחר (השלכות), ועוד.


לזה יש לצרף את ההבנה של הדור, כלומר, ההבנה של הזמן. מדובר על הבנת הדור הנוכחי, הבנת הדור הקודם, הבנת הדור שמבקש להגיע.

יש משמעות עצומה לעניין הזה אשר לפעמים היא נעלמת מן העין, או נחווית כזניחה. אך מאחר שהתודעה האנושית משתנה ונעה וצומחת כל הזמן - יש לזה משמעות עצומה. בזמני האנושות של עשרות השנים האחרונות התודעה זזה במהירות רבה, ואפילו כבר אין מרווח של ״דור״, השינוי קורה כל הזמן.


*

והתקווה, מתחת לכל אלו, התקווה.

ממש כמו בתיבת פנדורה - כל השדים יוצאים, ומתחתם נותרת גלמודה התקווה, אותה רק האדם - בכוח ליבו ותודעתו - יכול לגאול אל מחוץ לתיבה.


אין לנו אלא את עצמיותנו לעבוד עימה.

היא הדרך, היא השביל אל בנייה של יחסי אנוש חדשים בזמן הזה, זמן אליו הגענו במטרה ליצור שבילים של חיבורים חדשים, שלא היו קודם כמותם.


אהבת-אדם היא הדרך, והיא המוסר החברתי-אנושי החדש.

ונדרשת סבלנות לגילוי וביסוס של כל אלה, הרבה הרבה סבלנות.



(התמונה צולמה באתר Cristo Rei בליסבון)

29 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page