מוסר על הסף

(מאמר זה פורסם בפברואר 2022 בגליון מס׳ 77 של מגזין ״אדם-עולם״ - ניתן לרכשו כאן)

הארץ יפה.

הארץ יפה כדי שיקשה לוותר עליה,

כדי שיהיה עצוב כשהיא תחרב.

ביופי היא מתגוננת.

היא מסתכלת לנו בעיניים ושואלת:

איך מישהו יכול בכלל להשמיד אותי?

הטבע צומח לבל ימות.

הצמיחה היא הכוח היחיד נגד ההשמדה.

והיופי.

אחרי שפיתוח הנשק משיג את נקודתו המתה

ושום דבר אינו יכול עוד להיהפך לממית יותר,

היופי קם כנגד ההרס חזק יותר מאי-פעם,

חזק יותר מכפי שאי-מי קם כנגדו אי-פעם.

שום דבר אינו יכול ליופי.

בפני היופי אין לנשק און

(אווה קילפי)[1]

בהרצאתו מיום 27.2.1917[2] מעלה ר׳ שטיינר את שאלת הקשר בין מוסריות ובין אופיו של הלך הנפש האנושי לסוגיו: הלך נפש מטריאליסטי יוליד מוסר מסוג מסוים, והלך נפש הלוקח בחשבון את הפן הרוחני בקיום יוליד מוסר חדש שאני מבקשת לכנות כאן "מוסר רוחני-ארצי".

שטיינר מדבר על הלך-נפש מטריאליסטי שדרכו פיתח האדם את החשיבה שלו "אך ורק על בסיס מדע הטבע ורעיונותיו": "בעומק הנפשות של בני האדם, קיימת נטייה ליצור השקפות מטריאליסטיות מטבען. נטייה זו אינה נמצאת רק בקרב אנשים חסרי השכלה ואחרים שמאמינים ברעיון זה, אלא היא קיימת בחוגים הרחבים ביותר של כל מיני אנשים."

הלך נפש זה אינו ייחודי לקבוצת אנשים זו או אחרת, אלא לכולנו. אנו חושבים באופן מטריאליסטי. זה טבעי ומוטבע בכולנו, אך אנו מוזמנים כעת לחצות את הסף של הלך-נפש זה לכיוון הלך-נפש חדש כאמור.

תרבות של הרס

כשבני האדם מקפידים באדיקות על המשך פיתוח הלך נפש מטריאליסטי בלבד, נגזרים מכך גם מעשים בעלי אופי מטריאליסטי הבאים לידי ביטוי בתחומים השונים, בהשפעה ישירה על האדמה כולה, על כדור הארץ עצמו. מעשים אלו יכולים גם להיות תוצר של חשיבה שרצונה להיטיב, אך מכיוון שענינה הוא חשיבה דואלית של גוף-נפש, ולא של חשיבה רחבה של גוף-נפש-רוח ושל הקשר אדם-בריאה כולל, היא מחטיאה את המטרה. מעשים אלו פוגעים באדמה וסביבותיה ממש, לא רק דרך זיהום והתערבות חיצונית אלא גם דרך העצמה גוברת של הטכנולוגיה. מצד אחד, זהו תהליך הכרחי שלא ניתן למנעו, כי זוהי תנועה טבעית; הטכנולוגיה תלך ותהפוך שלטת באופנים שכבר מתגשמים לנגד עינינו (שבבים ל"תו ירוק" המושתלים ביד נכנסו לשימוש בשבדיה בעת כתיבת שורות אלו), לכן העניין איננו בעצירת הטכנולוגיה; יתירה מכך, "הציביליזציה חייבת להתקדם בתחומים של טכנולוגיה, תעשייה ומסחר. אבל מעצם טבעה, ציביליזציה שכזו אינה יכולה לשרת את האנושות בעולם הפיזי. היא יכולה רק להתברר כהרסנית לשגשוג האנושי."[3]

מדוע תרבות חומרית אינה יכולה לשרת את האנושות, ואף לקדמה להרס? משום שהיעדר הממד הרוחי מתפיסת האדם משמעו גזר דין מוות עבורו, משל הוצאנו דג מן המים שהוא חי בהם. האדם הוא חלק מהקוסמוס כולו, והקוסמוס כולו מהווה מהות רוחית.

באופן מרתק, גם א"ד גורדון מרגיש, בעמקי תבונת לבו הרוחנית, כי האדם הרחיק לכת בהתנתקותו מן הרוח, ומשום כך הפך לתאב-חומר, וכך הוא מביא זאת במילותיו הנוקבות בשנת 1913:

״ומצד שני, האדם כל כך התרחק מן הטבע, כל כך התבצר בתוך חלומותיו כצב הזה בתוך שריונו או כתולעת זו בתוך החזרת, עד שאינו רואה כל קשר בין חייו ובין חיי הטבע...הטבע הוא בעיניו מעין ספר, אם ספר תורה או ספר מדע, אם ספר שירה או ספר יצירה, אם תרצה גם ספר החיים, אבל לא החיים עצמם, לא חלק מחייו, יותר נכון, לא אותו ים החיים, שחייו הם טיפה אחת ממנו. [...] רואה הוא את החיים – מה שהוא קורא לו חיים – והנה הם צרים כבית כלא ומזוהמים כבית מחראות, אין אוויר לנשימה, אין אור לעיניים, אין כוח לחיות... רואה הוא את ענייני חייו, את יחסיו בינו ובין אחרים וגם בינו לבין עצמו מסובכים והולכים ומסתבכים עד למחנק נפש... ואומר הוא לתקן הכול על-ידי שיסדר הכול באופן אחר. פעם הוא אומר להביא גאולה לעולם על-ידי שינוי הסדר המדיני, ופעם על-ידי שינוי הסדר החברותי, פעם על-ידי שינוי ערכיו המוסריים ופעם על-ידי שינוי ערכיו הדתיים. ואין הוא רואה, כי כל יחסיו כולם לעצמו ולמה שאינו הוא עצמו הם על פי עצם מהותם פגרים מתים, מחוסרי חיים וכוח, באין להם יניקה ממקורם הראשון, ממקור החיים."[4]

וכאן עולה השאלה: "מה הסיבה לכך שאנשים היום חיים כך בצורה עיוורת במצב בלתי אפשרי, שבו אי אפשר לחשוב בהיגיון? מדוע הם מוכנים לקבל מצב כזה? "[5]

ישויות רוח בכוחות הטבע

כמו תורות סוד אחרות, גם שטיינר מלמד כיצד המציאות כולה הינה מציאות רוחית, אשר נעלמת מראייתנו הרגילה וכמו נמצאת מעבר למסך, אך כוללת ישויות רוחיות מכל סוג. בין היתר ישויות שמטרתן להזיק להתפתחות ההכרה הרוחית שבאדם (אותן הוא מכנה "ישויות אהרימניות"). הן שוכנות באדמה עצמה, וככל שהאדם בתודעתו הינו חומרני יותר, כך ישויות אלו ניזונות וגדלות יותר:

"ישנן גם ישויות [ה]קשורות לכל מה שבא לידי ביטוי בדחפים האינסטינקטיביים של האדם, בתשוקות ובדחפים שלו. אולם אין לחשוב עליהן כישויות שנמצאות באדם. באדם אנו יכולים לראות את התוצאות של פעילותן. אבל ביתן, כביכול, הוא ממש על פני האדמה. אלא שאנחנו לא יכולים לראות אותן, כי גם להן אין גוף שנוצר בדרך שהוא יהיה גלוי לעינינו. יש להן למעשה, גוף שחי לגמרי באלמנטים של האדמה והמים. ואת מעשיהם יש לראות בגאות ובשפל, בהתפרצויות געשיות וברעידות אדמה. מדעי הטבע, כידוע לכם היטב, אינם יכולים למצוא שום הסבר מניח את הדעת לתופעות אלו. מי שיש לו תפיסה רוחנית יכול לראות מאחוריהן עולם של ישויות תת-אנושיות, הנמצאות תחת שליטתם של הכוחות שלהם הענקתי תמיד את השם הכוחות האהרימניים. [...] מאבקן של הישויות האהרימניות הוא להקשיח את האדם; הן רוצות להפוך אותו לכמותם. אם הן תצלחנה, האדם יהפוך פיקח מאוד בתחום החומרי – פיקח מאוד ואינטליגנטי. הן לא יכולות להשיג את מטרתן באופן ישיר, אבל הן שואפות לעשות זאת בעקיפין."[6]

כלומר, את הסף שאותו עוברת האנושות בממד הנפשי-רוחי - תהליך שמונע על ידי ישויות רוחניות ומבקש את פעילותו האקטיבית הערה של האדם – עוברת במקביל גם האדמה, שהרי היא עצמה נתונה לאותן השפעות מעולם הרוח.

אך מתוקף כוחות מאזנים, טומן בחובו הקושי גם את צידו השני: "כאשר משליך הר הגעש את הלבה, פועלים בה כוחות שהובאו במאוחר מן הירח הקדום כדי שיביאו לתיקון בחיים הארציים. כך הדבר עם רעידות אדמה ואירועים אלמנטריים בכלל. אנו יכולים לראות כי דברים מסוימים הבאים מבחוץ מוצאים את ביסוסם התבונתי במכלול מהלך ההתפתחות."[7]

כלומר, כאשר אנו עדים לתופעות טבע קיצוניות, הן באוויר (שם לפי שטיינר שוכנות ופועלות ישויות לוציפריות) והן באדמה, זהו דווקא מעין איתות לאדם, המשקף לו את תודעתו-שלו, על מנת שיתעורר ויתקן את חד הצדדיות החומרית אותה ביסס בתודעתו. אותן ישויות הגורמות למשל לרעידות אדמה, להמסת קרחונים עצומי-מימדים וכדומה (ואף למגיפות, לפי שטיינר, אך קצרה היריעה מלהרחיב על כך כאן), בעצם אומרות לאדם: "הפכת יותר מדי מטריאליסט בשהותך הזמנית על האדמה, במקום להכיר את הרוח בזכות שהותך כאן".

שטיינר מסביר, כי הדבר נובע מכך שתהליך ההתגשמות של האדם על האדמה כולל לא רק את ההזדהות של האדם עמה, ואת החיים החומריים על פני האדמה, שזה מה שכולנו חווים בחיינו, אלא גם את התנועה הרוחית שמתקיימת באדמה בהיותה קשורה לקוסמוס כולו, למציאות כולה, ולא רק לזו האדמתית. אכן, האדם אכן היה צריך – וכך קורה – להתאחד עם האדמה; ובו זמנית "למרות שדרך טבעו הוא היה אמור להיות מחובר לאדמה, היו עדיין אמורים לזרום אליו מעולם הרוח מסרים שירוממו אותו שוב מעל לאדמה."[8]

וזה מה שמתרחש כעת, בתקופה ששטיינר מכנה ׳נפש התודעה׳: האדם שוב יכול להיות פתוח ולחבור למהות הרוחית, למסרים אלו.

חשיבה של הלב

מהו, אם כך, ההבדל בין המוסר המוכר לנו לבין המוסר של ההווה והעתיד - "המוסר הרוחי החדש"?

המוסר המוכר לנו מותיר אותנו בהגדרתו המצומצמת, כפי שהתחנכנו לחשוב, במובנים של "אסור ומותר"; זהו מוסר המושתת על ציוויים מן החוץ, המותאמים לרמת תודעה שבה האדם נתפס כמי שאיננו יכול ליצור, מתוך חופש וחירות פנימיים, את דרכו המוסרית, כי הוא מוטה לאגואיזם המנחה אותו מעצם טבעו לטוב ורע סובייקטיביים ואישיים בלבד, ולא מסוגל להבחין בין טוב ורע אובייקטיביים שטובת הכלל נכללת בהם.

ציוויים חיצוניים (ובכלל זה רליגיוזיים למיניהם, אך לא רק – גם ציוויים שלטוניים וממסדיים למיניהם כלולים כאן) היו בעבר הדרך הנכונה לאדם להתפתח דרכם, כל עוד לא היה עצמאי בחשיבתו. אך משקיבל האדם את היכולת הזו והוא מסוגל כאמור לחפש מתוך עצמו ומרצונו את הקשר אל השלם, אל הרוחי, עליו להיות זה שיעלה מתוך פנימיותו את הקשר למוסריות האובייקטיבית של עולם הרוח.

אלו מילים מופשטות כמובן, ולא קל להבין את מהותן – זה דורש ללכת אל מעבר למילה, מעבר למושג, ולהגיע למהות החיה שנמצאת מאחוריהם, המהות החווייתית-אישית. כך יכול להיווצר לנו חיבור אל המוסר במובנו הרחב והעדכני לזמננו-אנו, מוסר חדש. תחת חשיבה שכלית, אנו מתבקשים לחשיבה שאינה תלוית גוף ונפש (הגם שניתן לחוש אותה סביב אזור הלב), המנותקת למעשה מן האינטלקט. את החשיבה הזו שטיינר מכנה "חשיבה אתרית",[9] והמקובל אברהם אבולעפיה מכנה חשיבה של "השכל הפועל".[10] חשיבה - להבדיל ממחשבות - הקושרת את האדם עם ה"חשיבה" (ה"אתר") של העולם ושל הכוחות הרוחיים; חשיבה אנושית מעצם היותה בלתי-מוחשית הינה רוחית מטבעה ולפיכך יכולה להיות קשורה גם ל״מרחב״ (לא פיזי כמובן) של האתרי, כלומר הלא-גשמי, של הקיום שסביבנו, דרך פיתוח תודעה מתאימה.

אני ערה בכתיבה זו לפרדוקס, שכן לא ניתן להסביר חשיבה המנותקת מן האינטלקט באמצעות המשגות ומילים אינטלקטואליות. לשם כך יש צורך בתרגול מעשי-חווייתי, כמו זה שמציע שטיינר ב״כיצד קונים דעת העולמות העליונים״, וישנן דרכים נוספות.

הנה תרגיל לדוגמה: התמקדו בחפץ כלשהו, ובאמצעות הפעלת כוח הרצון, נסו לשכוח את אשר לפניכם, לשכוח את כל מה שאתם יודעים על החפץ הזה, תכליתו וכו׳. בכך אנו עוצרים את הפעילות האינסטינקטיבית של החשיבה השכלתנית, שקיבלנו לתוכנו במשך שנים אודות אותו חפץ. בכל פעם ניתן יהיה להיווכח עד כמה קשה הדבר להזיז הצידה את כל מה שאנו יודעים על החפץ הזה (לא כל שכן על אדם...). לכן יש לחזור ולתרגל, שוב ושוב, ואם רק נצליח לעצור את תהליך החשיבה ל 3-2 שניות, נוכל להבחין בהופעתו של תהליך אחר, המתרחש באזור הלב. כך לומדים בהדרגה להעביר את מרכז החשיבה מן הראש אל הלב.

מדובר באתגר לא פשוט, לנתק את החשיבה מהאינטלקט שלנו. כשהיא מחוברת לאינטלקט, הופכת החשיבה עצמה למנותקת ושכלתנית, חומרית, קשורה למושגים מופשטים, למילים, ואינה חופשיה; זאת לעומת חשיבה מרובדת וחיה, המאפשרת הסתכלות על קיומנו כאן כמכלול שבו הדברים קשורים קשר הדוק ובלתי נפרד זה בזה. למעשה, זוהי הדרך של יצירת המוסר החדש של ההווה והעתיד; מוסר שהוא פרי של הכרה רוחית, הכרה של חיבורים ולא של הפרדות, שהאדם חוצב בכוחות עצמו, ובכך גם הופך עצמו מברוא לבורא. זוהי "מוסריות העתיד", לפי שטיינר, אשר "תיבנה על בסיס ידע רוחי, או שהיא לא תיבנה כלל"[11].

המוסר המדובר נובע מההכרה כי התמונה הרחבה והשלמה כוללת הן את הממד המכני-ארצי, הן את הממד הרוחני-קוסמי וכמובן את החיבור ביניהם. האדם הוא החולייה המחברת בין הארצי ובין הרוחני באמצעות תודעתו וחשיבתו, אותן הוא מפתח ומטפח בזכות האני המודע לעצמו, בו הוא ניחן מעצם היותו אדם. המציאות עצמה זועקת לכך שהאדם יתעורר ויכיר בזה[12].

לנהל שיחה עם הרוח

זוהי האחריות שלנו, אחריות קריטית בנקודת הזמן הזו: לחשוב את המציאות בחשיבה אמיתית, נועזת, כנה, להסתכל למציאות בעיניים, לקחת אחריות על חיינו ועל חיי הקשר אדם-עולם.

"המחשבה האמיתית ביותר שניתן להחזיק בה היא שהסדר המוסרי הנוכחי של העולם הוא הכוח שממנו יינבט הסדר העתידי של הטבע. המוסריות איננה סתם מחשבה שהאדם המציא; אם היא חדורה במציאות היא קיימת בהווה כזרע למציאויות חיצוניות עתידיות".[13]

כלומר, הטבע כעת תלוי באדם, במוסריות החדשה שייצור האדם.

האדם לא נמצא כאן כדי לנצח את האדמה במובן של להשיג "חיי נצח" באמצעים טכנולוגיים.

האדמה לא תחיה לנצח, כמו שכל גוף חומר לא חי לנצח, אלא מותמר והופך לרוח, הגם שזה מחוץ לסף ההכרה שלנו. אך מאחר שכיליון האדמה והפיכתה לרוח הוא תהליך שיתרחש בעתיד המאוד רחוק, לפי שטיינר, האדם מוזמן בינתיים לייסד "לעובדה ולשמרה" חדש ועדכני:

"אנשים חייבים לשוב וללמוד ׳לחשוב׳ את הרוחי ׳יחד עם׳ מהלכו של הטבע. אין אדם יכול להרשות לעצמו כיום פשוט להשתעשע בהרהורים אזוטריים; כיום צריך לשוב ולהיות מסוגלים לעשות את האזוטרי. אך אנשים יוכלו לעשות זאת רק כאשר ילמדו לחשוב בצורה כה קונקרטית, כה חיה, עד שלא יתרחקו מכל מה שקורה סביבם כאשר הם חושבים, אלא יחשבו עם מהלך האירועים: ׳יחשבו ביחד עם׳ קמילת העלים, הבשלת הפירות... כאשר יובן כיצד לחשוב עם מהלך השנה, אזי יתערבבו במחשבות כוחות אשר יאפשרו לאדם לנהל שוב דו-שיח עם הכוחות הרוחיים האלוהיים המגלים עצמם מן הכוכבים. [...] מן הדו-שיח עם הצמחים הקמלים, המבשילים, עם האדמה הגוועת, על ידי מציאת הלך-הנפש הפנימי הנכון של החגים, יוכלו גם בני האדם לשוב ולנהל שיחה עם האלים ולקשר את הקיום האנושי עם הקיום האלוהי."[14]

[1] אוה קילפי, הפרפר חוצה את הכביש, הוצאת כרמל ירושלים, עמ׳ 159) [2] ״המוסר ככוח מנביט״ GA175 - הרצאה מיום 27.2.1917 – תרגום מרים פטרי. [3] ר׳ שטיינר, נפילת רוחות האופל, עמ׳ 66 – הרצאה מיום 6.10.1917 – תרגום שוני תובל. [4] א״ד גורדון, הקונגרס, מתוך אתר בן-יהודה - https://benyehuda.org/read/3954 [5] הערה 2 לעיל [6] ר׳ שטיינר, הרצאה מיום 16.11.1922 GA218 -תרגום נועה ברקת [7] ר׳ שטיינר, התגלויות הקארמה באדם ובעולם, הוצאת תלתן, עמ׳ 111 - תרגום אלישע אבשלום. [8] הערה 2 לעיל [9] שטיינר GA215 מיום 8.9.1922 – תרגום עלי אלון [10] ״אור השכל״ חלק ו', ענין א', סימן ל'. אברהם אבולעפיה, מקובל מן המאה ה-12, פיתח את הקבלה הנבואית, או הקבלה האקסטטית, כערוץ לחיבור עם המימד האלוהי-רוחי שבאדם ומחוצה לו. [11] שטיינר, GA141 מיום 5.11.1912 – תרגום חופשי [12] בהרצאה הנזכרת בהערה 2 לעיל שטיינר מכנה זאת ״עיקרון הכריסטוס״ – מקור רוחי ראשוני המשותף לכלל בני האדם והבריאה. [13] הערה 2 לעיל[ [14] ר׳ שטיינר, המעגל המחזורי של השנה כתהליך נשימה של האדמה״, עמ׳ 36-37 (הרצאה מיום 1.4.1923) בתרגום שוני תובל ***