• יפעת אהרן

מלחמה ושלום - חנוכה תשפ״ב

״ממש בצמוד לעולם שלנו שוכן עולם אחר - עולם רוח לא-פיזי, והוא מעולם לא השפיע בעוצמה כזו על העולם שלנו כפי שהוא משפיע בזמן הנוכחי. אבל אנשים אינם מודעים לכך, הם אפילו לא שמים לב כשאשר הדברים נעשים מפחידים עד אימה ונוראיים דברים ברורים נשמעים היום בעולם; הם צריכים לעורר מספר גדול של אנשים למחשבה. אך אנשים אף פעם לא שמים לב, או לפחות אינם מראים ששמו לב.״ (מתוך ״נפילת רוחות האופל, מאת ר׳ שטיינר, עמ׳ 10).

את הדברים הללו כותב ר׳ שטיינר בספטמבר 1917, בסוף מלחמת העולם הראשונה, בה נטבחו מיליוני בני אדם, והאדמה חוותה הרס וחורבן.

היום, למעלה מ-100 שנים אחרי, המצב אינו זהה, אך דומה. הוא לא זהה משום שמלחמת העולם עברה לספירה אחרת - ספירה של התודעה - עם טכנולוגיה מתוחכמת; הוא דומה משום שאנו בתוך תהום של אי-תשומת לב לדברים המפחידים עד אימה, הנוראיים, שנשמעים היום בבירור בעולם, מצד שליטים ומנהיגים, מוסדות שעדיין לא פסו מן העולם.

כל אדם שקצת מטה אוזן היום ישים לב וישמע את מאבקי התודעה המתרחשים בכל רגע, בתוכנו ומחוצה לנו.

אי אפשר לברוח מתשומת הלב הזו, או יותר נכון - אפשר, אך זה לא אומר שבדרך אחרת לא נושפע ממה שקורה. גם אם נמשיך כאילו כלום, הדברים מחלחלים ליומיום שלנו. גם אם הדברים לא נוגעים לנו ישירות, אלא למעגלים יותר רחוקים, הם יגיעו לפתחנו.


הכפייה המתרחשת, המאמץ ללכוד את לב האדם וחירותו ולשעבדם דרך הפחדת-אימים לטובת מבט צר ואומלל על המשמעות של קיום אנושי, חברות, יחסי אנוש, תרומה לעולם, טיפוח יחסים הרמוניים ועוד - הכפייה הזו חודרת עד לעצמות הממשיות והלא ממשיות, עד לעצמי של כל אדם ואדם.


יש מקום לקום ולפתוח את המחשבה.

אין צורך להסכים עם צד זה או אחר מבלי לעורר מחשבה, מבלי להסתכל נכוחה בהתרחשויות, להקשיב כאילו היינו יושבים מן הצד וצופים בהתרחשות באופן לגמרי מנוטרל מכל מה שאנו יודעים, מכירים. הקשבה נייטרלית מאפשרת כניסה של הבנות חדשות, תודעה חדשה, והלב יכול להיפתח לתנועה של התפתחות מיטיבה, מאירה ומחממת.


הגיע הזמן שהאדם יידע שזה תלוי רק בו, כאינדיבידואל וכחלק מקהילת בני האדם.

כי לבסוף כולנו מגיעים לאותו מקום, מתוך מסלולים שונים.

״יש אנשים שחושבים את עצמם לחכמים ואשר אומרים לעולם כולו: שפיכות דמים חייבת להימשך עד שיגיע השלום. הכל חייב להישבר, כך שלא ישיאר יותר שום דבר שאפשר לנפצו בעולם״ - כך ממשיך שטיינר ומתאר את הלך-הנפש האנושי הלא-מודע להשלכותיו.

פרדיגמה זו מבקשת לעבור מן העולם. פרדיגמת המלחמה כפתרון.

זוהי פרדיגמה שאינה מתאימה עוד לדורות החדשים. לכן, בזהותם כי היא עוד חיה וקיימת בקרב מקבלי ההחלטות, הדורות הצעירים מאבדים אמון, פונים לשטחיות, להרדמת התודעה (סמים, אלכוהול), לעיסוק בחיצוני ולא בהיות כל אחד ואחת מהם נזר הבריאה, בוראים בפני עצמם.

אז גם בשבילם, המאמץ ראוי, לשבור את הפרדיגמה: ״כל מה שנחוץ זה לקבל רעיון, הרגשה, דחף פנימי של הצורך לפנות לדברים של הרוח!״

אין צורך להיבהל מן המילה ״רוח״. הכוונה הפשוטה והמיידית ביותר היא: שימו לב לחיבורים - החיבור שביניכם ובין מי שהוביל אתכם לעבודה שלכם, למשל; לחיבור שכאילו ״קרה מעצמו״ ביניכם ובין חבר טוב שלכם; לחיבור עם הכלב או החתול שלכם, וכיצד הוא הגיע אליכם;

שימו לב לחיבורים.

שימו לב כיצד דבר קשור בדבר, אפילו הפעוט ביותר.

זוהי הרוח, קודם כל.

חיבורים. ראיית החיבורים.


ערב חג החנוכה תשפ״ב, מעגל השנה העברי - ולא רק זה העברי - מזכיר לבן האדם בחוכמה עילאה כי האור תמיד גובר על החושך. אך אין זו מטאפורה - זוהי מציאות, אלא שהשוני לזמננו-אנו הוא שאנו אלו שיוצרים את התהליך הזה. מה שבעבר היה נתון, קרה כאילו ׳מעצמו׳, כעת תלוי בבן האדם: האם הוא מפנה את מבטו אל נקודות האור, מקבל מהן את המשאבים כדי להתמודד עם החושך, וכדי להתמיר את החושך לאור? או, האם הטבע של כוח החושך מכניע את התודעה וגורר את האני האנושי לתוכו?


נראה שהמאמץ ראוי להנכחת האור.

בואו נתאמץ על זה.





10 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול