top of page
  • תמונת הסופר/תיפעת אהרן

ממלכת מטפלים אנושית - שומר האדם


13 מתוך מי שמוחזקים בשבי - חזרו אתמול לחיק יקיריהם. לא לכולם יש את ה׳בית׳ הפיזי שלהם לחזור אליו, אך בית רגשי ועוטף - יש. הם שייכים לקבוצת העם הזו, מעבר להיותם אינדיבידואלים, וגם בעלי משפחות. השבר ברקע, הכאב, חלקם איבדו אנשים קרובים מאוד ב-7 באוקטובר.

11 נוספים חזרו מהשבי, כקבוצה השייכת לעם/עמים אחרים, למשפחות אחרות, אינדיבידואלים אחרים.


אני מתבוננת בתמונות החזרה, ושואלת את עצמי מה פשר ההתרגשות שאני מרגישה. אני רואה אדם מושיט יד לאישה קשישה שיורדת מהאמבולנס. אני רואה אדם נושא אישה קשישה אל רכב. אני רואה אדם מחבק כתף של אישה אחרת. אני רואה נהגת שמובילה את האנשים אל מעברי הגבול. אני רואה המון אנשים מצלמים, מדווחים, אנשים אחרים שמוודאים שמירה על סדר מסוים שצריך להתרחש במעברים בין שטחי אדמה שחולקו בין מדינות ובעלות עליהם.

אני מתרגשת כי אני רואה את החלק הגבוה באדם, גם אם אותו אדם עצמו לא מודע לכך באותו רגע, ורק ׳ממלא את תפקידו׳, תפקיד כלשהו.


חיבורים

ברגעי ההתרגשות האלו שמתי בצד את העובדה שגם אני, כרבים אחרים, לא מבינים מה ואיך ולמה קרה מה שקרה בתחילת אוקטובר; שמתי בצד את המחשבות המורכבות הקשורות באירוע הזה, שיש בהן פרספקטיבות רבות ולא-פשוטות לתפיסה ולעיכול, את המחשבות הקשורות בחיים פה, והקשורות בקיום האנושי בכלל.

הבחירה לשים זאת בצד היתה והינה כדי לאפשר גם להכרת החיבורים לנבוט, לא רק להכרת הכוח המפריד, וזה הזכיר לי משפט משמעותי של ר׳ שטיינר: ״האמת מפלסת דרכה בעולם כאשר היא שמה דגש רק על מה שהוא חיובי״ (19.10.1915).


ושניהם שם - שני הכוחות, ואני רואה אדם ביניהם, בין שני הכוחות האלו, ואני רואה אדם מחזיק אותם בתוכו, ואני רואה את האדם שלבוש באופן כל כך מפחיד ומחזיק בעמדות רצחניות, ככל הנראה, נושא את האישה הקשישה אל הרכב, כמו אותה נהגת מארץ זרה שאיני יודעת מה דיעותיה הפרטיות. ואיך זה מסתדר? לא בהסברים לוגיים של אינטרסים וכדומה, אלא באמת, איך זה מסתדר?


או-או, גם-וגם, הנקודה-מעל

זה לא מסתדר אם זה בחד-צדדיות של ״או-או״.

תודעה של ״או-או״ לעולם לא תסתדר, ותמשיך ליצור רווח שבו ייכנסו עוד ועוד כוחות אופל.

תודעה של ״גם וגם״ היא תודעה שמבקשת נקודה מחברת, שאינה אף לא אחד משני הצדדים (או יותר) שהיא מכילה.

יש לקבל את העובדה שהמעבר מתודעת ״או-או״ לתודעת ״גם-וגם״ ואז לתודעת ״הנקודה-מעל״ - לוקח זמן, ועוד ייקח זמן.

אין להילחם בזה, יש להכיר בזה, ויש להחזיק באותה עת את הנתיב האפשרי הנ״ל: מ״או-או״, ל״גם-וגם״ ול״הנקודה שמעל״.


נתחיל ממשהו קטן. עם ההוא בכביש, או עם השכנה, או עם מישהו מהמשפחה. לא נתחיל מהחמאס. לא בזה מדובר עכשיו.


כשהשכנה שלי כועסת על שכן אחר באופן מוקצן, ואני רואה את הביקורת שעולה בי כלפיה - אני רואה איך ב״או-או״ היא מקוטלגת במחשבתי האוטומטית מיד לצד אחד של אפיון אישיות; ואיך במחשבה מודעת אני מעלה, מרצוני, תמונה אחרת של מפגש איתה, כנותנת-יד לילד קטן; ובתודעת ״הנקודה-מעל״ אני מבינה ששתינו משתייכות למשפחת בני האדם, המורכבת עד אין קץ, וזו כבר נקודת פתיחה אחרת להתבוננות ולהתייחסות. מזה גם ייגזר בהמשך המעשה הנכון.


הנקודה הבלתי-מאויימת

אדם בורא ומחריב דרך מעשיו, מילותיו, דיעותיו.

אין מנוס מההכרה שאנו חיים בתקופה של פיצולים, ריבוי דיעות, ריבוי של הכל, והפיצולים האלו מבקשים את האני של האדם, אותו אני ייחודי, הנקודה הבלתי-מאויימת שבך, שבי.

באחריותי לחפש אותה, באחריותי לבנות אותה, לחשוף אותה, לגלות אותה, ליצור אותה - הכל יחד.

זו אחריותי.

זה לא יבטל את הפיצולים, את השוני בין הדיעות, את הראייה הסותרת; איני יודעת מה זה עשוי לחולל, נדמה שלי שזה כן עשוי ליצור חוט אורג עדין מאוד מתוך הפיצולים.

אין לנו ניסיון בזה. אנו טירונים לגמרי.

אך גם תינוק שנולד לא יודע ללכת.


ממלכת מטפלים

טוב לו לאדם שיכיר את עצמו. טוב לאדם שתכיר את מניעיה. טוב לנו לדעת את עצמנו ואת הקשר עם האחרים, מורכב ככל שיהיה, עם הקרובים לנו ועם הרחוקים.

בידיעה עצמית והכרה עצמית אנו זקוקים לאחרים. לעיתים באופן יותר מקצועי, לצורך התמודדות עם קשיים ואתגרים ומשברים בחיינו.

בכל תחום יש אדם שיכול לעזור לאדם אחר, במוסך, ברפואה, במשפטים, באינסטלציה, וגם בטיפול רגשי-נפשי-רוחי.

אך בין לבין, אנו בחיי היומיום שלנו כל הזמן נמצאים בקשר אנושי. זה דורש ביסוס עמדה חדשה בין בני אנוש: עמדה שאכנה ״ממלכת מטפלים״. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים (שמות, י״ט, ו׳) אומר האל למשה, הנמצא על הר סיני, כשהעם מחכה למטה.

זה כבר לא עניין של עם כזה או אחר, זה כבר לא עניין של קבוצה; זה עניין של ׳איזה אדם אתה רוצה להיות, איזה אדם אני רוצה להיות׳ - זה עניין שלך, באופן אישי לגמרי. מעבר לכל ההשתייכויות והזהויות.

זה עניין של עוד צעד בנתיב אל ״שומר אחי אנוכי״.

גם אם זה ייקח עוד הרבה זמן. זה הנתיב.


זוהי ההתאמנות: להיות המטפלים של חברים שלכם, של קרוביכם - במילה קטנה, במאמץ לעצור ולבסס מחשבה אחרת כשהם מעצבנים אתכם ופוגעים בכם. שימרו על עצמכם, ובו זמנית שימרו עליהם.

אף אחד מאיתנו לא יודע עדיין איך עושים את זה.

הנקודה איננה אם אנו יודעים. הנקודה היא אם יש לנו מוכנות לבסס את הידיעה החדשה הזו. לבדוק, להתאמן, לשים לב.

טעויות רבות נעשה בדרך, אבל הדרך קיימת כדי שנסלול אותה.


ושתהיה לנו סבלנות, אמן.






27 צפיות0 תגובות
bottom of page