top of page

(עוד) מלחמה - לא זמן לאגו צר. נקודה.

במסגרת האירועים הקשים של הימים האחרונים, מתגלה שוב השבריריות האנושית הבריאה, כשהקיום הרגיל יוצא מאיזונו.

אין ברירה אלא לשאול - מה באמת חשוב. איך באמת אפשר ללמוד לאהוב.



*ההורים שנתקעו בחו״ל בלי טיסה חזרה, ורק מחכים להגיע לבנותיהם ובניהם ולשהות עימם בממ״ד. בין הדאגה לבין האשמה העצמית - חשוב למצוא את נקודת האמצע של מציאת הדרך המאוזנת לפעולה נכונה. זה לא זמן ל״אגו צר״, ״נמוך״, זה זמן למעשה הנכון.

*האב ובתו, שבחודשים האחרונים חוו כעס ועלבון הדדיים, שגרמו להם להתנתק; כשטיל התפוצץ בעיר מגוריה, עלתה מיד השאלה, איך יורדים מה״עץ״ הזה. בין העלבון מן העבר לבין שבריריות הקיום - זה הזמן למצוא את נקודת האמצע של הלב, שאוהבת על אף ולמרות. זה זמן לפיוס, להבנת העיקר (הקשר) על פני הטפל (העלבון).

*השכנה שהכעיסה את השכן כי לא רצתה לשלם תשלום מסוים בביטחון שזהו הצדק הנכון, והם מוצאים עצמם כעת יחד במקלט, בתוך מעגלי עזרה הדדית (תזכורת להגיע בזמן; עזרה בסגירת הדלתות; ועוד). בין הכעס לבין ההזדקקות לעזרה - נקודת האמצע היא הידיעה שיתכן שיש עוד דרכים לפתור את הקונפליקט. כעת זה לא זמן להמשיך את האחיזה בכעס, זה זמן להכרה של חיים משותפים באותו בניין.

*האישה העדינה שמדי שבוע באה לנקות את הבית של מעסיקיה מזה שנים, ומוצאת עצמה מחויבת להישאר אצלם כי הטילים מתעופפים באוויר. בין הבושה והמבוכה (להישאר בבית ה״מעסיקים״ האמידים) לבין חוסר הנוחות בשהייה מחוץ לבית - נקודת האמצע מבקשת לשים לב להכרת התודה מתוך ידיעה, שגם הם וגם היא - ולא משנה מי עובד אצל מי - מצויים באותה סירה.



אלו רק דוגמאות ״קטנות״, דוגמיות, המביאות את אותה מטבע בשני צידיה, ובין שני הצדדים, חכמת הלב, חכמת האני המודע לעצמו, האגו הבריא, בשונה מאותו ״אגו נמוך, צר״, כפי שנהוג לכנותו בשפה רווחת, אותו אני מצומצם הקשור בתוך עצמו בלבד, לא מסוגל לראות את כוחו הגבוה, לא מסוגל לראות את הקשר שלו עם האחר ועם העולם שהוא חי בו.



מלחמה זו הזדמנות טובה, בתקווה שטיל לא נופל על הבית, לשים לב.

שימת הלב ללב, לחכמה הערה הבודקת מה חשוב באמת ומה לא.


וזה לא כי חייבים, למרות שזו מלחמה. אלא כי מתעוררים למשהו חדש !! וזו עמדה אחרת לגמרי, לפעול ל״פיוס״ מתוך פחד ואיום המלחמה, לעומת ״להיעזר״ במצב המלחמתי כדי להתעורר לאמת הפנימית העמוקה. לשאול את השאלות הנכונות.



בתקווה לניסים גלויים בלבבות אנוש,

מי יתן ונשמע אנו, בני האדם, את הרוח המפעמת בליבנו הלא-פיזי, מדברת ומכוונת,

שימרו על עצמיותכם העמוקה והיפה,

יפעת-אן.




 
 
 

תגובות


  • YouTube
  • Facebook
bottom of page