את הטור הזה כתבתי ב-14 לאוקטובר 2011, לפני 13 שנים, וכעת אני מעלה אותו כאן, לבלוג הנוכחי. בזמנים שלנו, בהם כל יום הוא כל כך אינטנסיבי ולפעמים נראה כי מאבדים את חוש הזמן ושבוע עובר כמו שעה, אז בוודאי 13 שנים.. גם ברמה האישית ובוודאי ברמה הכללית, ובוודאי בזמן מלחמה קשה. בסוכות יש מצוות ״ושמחת בחגיך״, זה החג היחיד שבו יש מצווה לשמוח. ואני מבינה בכל פעם יותר ויותר, ש״מצווה״ מהותה לצוות ביחד, לחבר ביחד - ולכן היא פעולה ועמדה פנימית שדורשות ומבקשות מודעות ערה, זה לא ׳ציות עיוור׳. אז ׳לשמוח׳ מתוך מודעות משמעו גם להתגבר על קושי, לעטוף אותו (וכמובן שכאשר מדובר באירוע קשה הכוונה היא להתגברות בחלוף זמן, ובשום אופן לא מדובר על משהו מיידי, הכל תלוי סיטואציה). מצוות השמחה מתוך מודעות הולכת ונהיית קשה מיום ליום, ועדיין קוראת לאדם. ואולי גם זהו העמל הזה, שעליו כתבתי בשעתו כאן בטור הזה, והנה הוא לפניכם.
בשבת הקרובה, שבת של חוה"מ סוכות, קוראים את ספר קהלת:
... ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. ו הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת, פרק א').
קהלת מביא לנו את הפרדוקס - בו-זמנית מתקיימות מספר מציאויות: יש כזו שהיא תחת השמש, ויש כזו שהיא מעל השמש; יש כזו שהיא מעגלית וחוזרת על עצמה ואין בה כל חדש, ויש כזו שהיא בעצם תנועה מתמדת, אין בה רגע של עצירה; אבל אם היא חוזרת על עצמה, אז האם היא באמת תנועה ? האם באמת יש בה תזוזה של ממש?
על פניו, אין פה אופטימיות מי-יודע-מה, בלשון המעטה...
נדמה שהוא שב ומדגיש, בדימויים ובאופנים שונים, שאין משמעות, שאין חדש, שאין הבדל... אני שומעת פה נימה בודהיסטית-משהו, נימה שאומרת שאין כל טעם במציאות של העולם הזה, שהיא כולה מעגל של סמסרה. קצת מייאש... כי בשביל מה...? אבל נראה לי שזה הרבה מעבר לכך..
הספר הזה מסקרן ומרתק בעיניי. אפשר לקרוא בו ולהיכנס לרוח נכאים, ואפשר לקרוא בו באופן שקוראים בין השורות, בין הפיסוק, בין המילים. ממש "בין". מציבים מחדש את סימני הפיסוק, כפי שספר הזוהר מבקש לא אחת לעשות גם ביחס לקריאה בקהלת.
ולכן, בקריאה לעומק אני מגלה שקהלת מביא גם פן אחר, נדבך נוסף על זה ה״בודהיסטי״. כי הוא מזכיר לנו את העמל של האדם. כי בעולמנו-אנו, העולם הגשמי, יש עמל. עמל ישנו רק במציאות גשמית, כך משתמע. ובכך יוצר האדם יתרון: בעמלו.
כאן אני חוזרת לתחילת הספר ממש, לפסוק ג' :
ג מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶש
לכאורה משתמע מכך שזו שאלה רטורית, שהתשובה עליה גם היא מתוך אותה רוח נכאים, שאין משמעות והכל הבל. אך אני בעצם שומעת אותו שואל: מה היתרון שיש לאדם? והוא עונה: העמל שלו מתחת לשמש.
כי זה הדבר המשנה כאן. העמל שלי, העמל שלך מתחת לשמש. כי מעל השמש – הכל רוח, הכל הבל (במובן של רוח), אין מציאות גשמית שם, זוהי מציאות רוחנית לחלוטין.
ומתחת לשמש יש את עמל האדם
והעמל הזה - לא אחת נחווה כסמסרה, כלומר, כמעגל סבל שיש לשאוף לצאת ממנו, ותו לא.
אבל אני מבקשת לקרוא לעמל הזה: עמל יוצר.
אני חושבת שרמזים כדי להבין משהו קטן מן העמל הזה מופיעים בהמשך:
יג וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחֹשֶׁךְ. (פרק ב').
ספר הזוהר קורא את הפסוק הזה, כאמור, בין המילים. בקריאה זו יש יתרון לחכמה הבאה מן הסכלות, ויש יתרון לאור שבא ועולה מן החושך. לא מדובר על ״או זה-או זה״, לא מדובר על ״או חכמה-או סכלות״, לא מדובר על ״או אור-או חושך״. אין כאן דואליות, אלא יש כאן דבר הנובע מתוך דבר: החכמה שנלמדת מתוך סכלות היא בעלת יתרון על פני חכמה "רגילה". האור שמולידים לאחר שעוברים בתוך החושך הוא אור בעל יתרון על פני אור "רגיל". זוהי טרנספורמציה.
אני קוראת את המילה "יתרון" שבפרק א' כמתכתבת עם המילה "יתרון" המופיעה כאן פעמיים, ומקשרת זאת לעמלו של האדם.
העמל, אפוא, בא לידי ביטוי לא רק בדאגה לפרנסה (או בגירסה מטריאליסטית יותר : ב״עשיית״ הכסף והממון), לא בהאדרת הנוחות והרווחה – הגם שאלו הם מאוד חשובים בעולם גשמי; העמל שקהלת מכוון אליו הוא עמל של להוציא דבר מתוך דבר, להתמיר משהו אחד למשהו רחב ומפותח יותר מתוך אותו משהו-עצמו !
והוא ממשיך גם בפרק הבא, פרק ג':
ט מַה-יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל.
שוב, שימו סימן שאלה לאחר המילה "העושה", וקבלו תשובה לאחר מכן.
העמל הזה הוא שעושה את ההבדל בעולם שהוא תחת השמש. כי בעצם, בעולם הזה אין הבדל, הכל חוזר על עצמו; עד ... עד שזה מגיע לעמל שלך. שם, כשאתה עמל, כשאתה מוציא את החכמה מתוך הסכלות, כשאתה מוציא את האור מתוך החושך, אז אתה, ואני, ואת, וכולנו – יוצרים את ההבדל. יוצרים עולם אחר תחת השמש.
ובו זמנית מתקיים הפרדוקס – שום דבר לא משתנה, ויחד עם זה – הכל משתנה.
***
למה?
למה למה ?
כי יש עיגול,
גולגולת מונחת בעפר
עובר
תינוק שוכב על אדמה מכוסה פרחים
זוחל על ארבע
מנסה לעמוד
עומד
ילד מחזיק גלגל ומחייך
מחזיק חליל ומחייך
מחזיק כדור ומביט קדימה בתקווה
קורא ספר ועל פניו הבעה רצינית
מביט בשמש, ידו רפויה רוצה לתת, אולי מבקשת
ראשו מקריח, שתי אצבעותיו נושקות ברוך זו לזו
לגמרי קירח הוא מביט מהצד
פניו מכוסות זקן, הוא נוגע בסנטרו במבט עצוב
מבוהל ...
כורע מנטל גופו הוא כמעט נופל
נתמך במקל עם שתי ידיו
רזה מאוד.
נראה כמו שלד
הוא נופל במבט מובס...
שלד.
גולגולת זועקת את האין בשר
למה ?
למה למה ?
הארי קרישנה.
(בנימין שבילי, מתוך ספרו ספריית הלב)
***
מועדים לשמחה וחג מחזק ומסוכך.
להצטרפות לקבוצת ווטסאפ בשם ״אדם לאדם״ שפתחתי לאחרונה - לחצו על הקישור:
https://chat.whatsapp.com/GJxJF9RzfCu0phLhFBBPVH
זוהי קבוצה שקטה שבה אני שולחת מפעם לפעם טקסט תומך או ציטוט מנחה, יחד עם תרגיל קטן לעבודה פנימית - כי זהו העמל הנגיש ביותר לאדם, עמל עבודתו הפנימית וידיעתו העצמית עבורו ועבור העולם אליו אנו שייכים.
להצטרפות לקבלת מאמרי הבלוג -
לקבלת פרטים לגבי הקורסים העומדים להיפתח בקרוב - כיתבו לטל היקרה בנייד 050-5489100. בברכת חג שקט ומסוכך מבפנים ומבחוץ,
יפעת

Comments