• יפעת אהרן

קוראים קהלת בשבת חול-המועד סוכות

אחד הספרים האהובים עליי בתנ"ך הוא ספר קהלת.


מעניין שדווקא בשבת של חוה"מ סוכות קוראים את קהלת. אותו קהלת, שמשערים שהוא שלמה המלך, אשר קריאה בספרו זה מכוונת אותנו - כנראה ובין היתר – אל הפשטות, אל מעגל החיים הצנוע ביותר, תחת מטריית-העל של "(ב) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (פרק א').


ואכן, כל פסוק בספר זה הוא פנינה של ממש. אני מדמיינת את האדם החכם העומד שם ומציע – בנדיבות לב רחבה – מחכמתו ומניסיונו האישי ומידיעותיו על החיים ועל הרוח הפעילה מאחוריהם.


במבט ראשון, אולי גם שני, נראה שהוא מטיף מוסר. הוא אומר מה טוב ומה רע, מה לעשות ומה לא לעשות, להיזהר מהבל ורעות-רוח, ללכת אחר הפשטות, וכיוצא בזה עצות שנדמה שהן רחוקות שנות-אור מהמציאות האנושית של המאה ה-21, מציאות עתירת שפע וטכנולוגיה (שאנו בינתיים עדים רק לקמצוץ ממנה), מציאות של נוחות עצומה, ובתמצית: מציאות של טיפוח של כל מה שהוא דווקא לא פשוט, לא צנוע ולא מסתפק. במילים אחרות, תודעה מטריאליסטית שואבת ומרדימה עד אין קץ.


ובכל זאת, אני שבה ומציעה להקשיב לדברים. בעיניי, הדברים המובאים בספר זה הם בבחינת "מעל לזמן", וככאלו הם נכונים גם להיום. אלו הם משפטים המגיעים מעולמות עליונים, ועדיין מדברים על הנושאים הכי ארציים והכי יומיומיים. אלו הם דברי חכמה, חכמה בבחינת Wisdom (בלשון המעטה), ולא חכמה שהיא בבחינת Intelligence או Being smart.


לא קל לי לבחור באיזה פסוק להתמקד... והנה, לכבוד סגירת השנה ולכבוד פתיחת השנה החדשה:


(יד) בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל-דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה (פרק ז').


די מורכב הפסוק הזה.

אני קוראת אותו כהמלצה לכך שביום שאדם חש ׳טובה׳, כלומר, את צד החסד של הקיום, ובו הוא מרגיש מחוזק, ביום בו המשקפיים שעל עיניו הם "וורודים", ביום בו הוא מסוגל לשים את הפוקוס על ה"יש"/על ה"כן"/על ה"טוב" בחייו – ביום הזה עליו להרחיב את הטוב, להפיצו ולחזקו. זה יכול להיות בכל דרך שהוא מוצא לנכון, במחשבות ו/או במעשים, במימוש הקשר שלו לעולם והכרת התודה, באמירה ובהבעת חיבה ופרגון, בנדיבות לב או בכל דרך אחרת; ואילו "ביום רעה", כלומר, ביום בו המבט היותר אפרורי שולט באדם, ביום בו האדם מרגיש נשאב ושוקע אל מבט הנכאים ואל ההתמקדות ב"מה עוד אין לי ומה עוד חסר לי"/ב"מה לא בסדר"/בסוג של ייאוש - או אז הפסוק מלמד כי גם זה מגיע מרובד גבוה יותר בבחינת "גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים"; כלומר - גם כאן הכוח הרוחני פועל בכך שהוא מביא איזון קארמתי של ״זה לעומת זה״, של ׳טוב׳ ו׳רע׳ הבאים לאזן אחד את השני, על אף שאין לי מושג מדוע ואיך זה קשור אליי....אל מעשיי, אל בחירותיי בעבר ועוד.


במילים אחרות, הרע אינו עומד בפני עצמו, אין לו אבסולוטיות משל עצמו אלא הוא בגדר ״לעומת״, בגדר משקל-איזון כנגד ״רע״ אחר; שמואל דוד לוצאטו (שד״ל) מפרש זאת כך: ״משל למה הדבר דומה? - לאדם שהוא נושה בחברו אלף זוז, והוא חייב לאחרים אלף זוז; הנה אין לו כלום.״

וכשהמשקל/המבט שאנו נותנים לרע הוא בתור מאזן - גם אם למשהו שאיננו יודעים מדוע ומהו חובנו האחר, או אז משהו אחר קורה בתודעתנו – הן זו האישית והן זו הכללית. וברוח זו אני קוראת את המשך הפסוק – " עַל-דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה": האיזון של ״זה לעומת זה״ כמו ״מאפס״ את חובותינו וזכויותינו ומוציא לחופשי משהו בתוך התודעה שלנו.


ועוד דבר שעשוי להתרחש מתוך ה׳מאומה׳ הזה: בחירה. חירות לבחור את המשך פעולותיי ומעשיי, מתוך מניעים שאני בוחרת.


כל אלו, כידוע היטב, לוקחים זמן רב, שנים... והדרך נמשכת, וראוייה היא.


בברכת מועדים לשמחה ושבת ברוכה :)



53 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול