• יפעת אהרן

קצת סדר נפשי ורוחני - לכבוד ליל הסדר תשפ״א, או - ספינת משא תקועה בתעלת סואץ


שמות ג א וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

***

אז המספר המקראי, שיש אומרים שזהו משה עצמו, פותח ומספר לנו - עם ״ספויילר״ קטן, של ׳הר האלוהים׳ - שמשה רועה את הצאן של יתרו, הוא רעואל בשמו האחר, ומגיע לאזור של הר האלוהים עוד לפני שהוא יודע שיש אלוהים באופן הזה, כי הוא הרי ׳איש מצרי׳ (כך הוא מכונה על ידי בנות יתרו כמה פסוקים קודם לכן). הספוילר ממשיך כשהמספר כותב על כך שמלאך ה׳ נראה אליו, עוד בטרם משה (האיש האנושי) עצמו מבין זאת.

ואז מגיע משה עצמו: הוא שם לב למשהו שונה, לתופעה שלא נראית לו כל כך ׳הגיונית׳ ( וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל), והוא אומר לעצמו אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה..מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.

משה לבד במדבר, עם הצאן. הוא *שם ליבו* לחוויה שמתרחשת ואשר נחשבת שונה ממה שהוא הכיר עד כה.

הוא *לא* מתעלם ממנה.

הוא שואל שאלה - מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.

*

והוא ׳מדבר אל עצמו׳ , כלומר, חוויית העצמי שלו ברורה לו כבר, ובזה - קודם כל - הוא מיוחד וייחודי ביחס לתודעה האנושית ששררה בתקופה ההיא בקרב רוב בני האדם.

ובואו נזכור - משה מתחנך בבית פרעה, שנחשב מתקדש יודע סודות נסתרים; הוא מתחנך בחניכה של מלוכה, חניכה שהיא שונה מחניכה של רועה צאן, אותה הוא חווה בבית יתרו. 40 שנה אצל פרעה, 40 שנה אצל יתרו. במונחים שלנו, זה נראה הרבה זמן. כן, כי בשביל חניכה אמיתית דרושה סבלנות. אין פה קיצורי דרך. (ועדיין, מהם 80 שנה בראי הנצח..?)

** חניכת מלך היא חניכה שבה הדברים הגלויים הם העיקר, התפיסה החושית, גם אם מאחוריה יש ידיעה כלשהי (ולו קלושה) של מה שמעבר. זהו השלב שבו החיבור לעולם הרוח נחלש, ועולם החושים החיצוני תופס את המקום ביתר חוזקה. לצורך העניין, חישבו על תינוק שגדל, ועובר בהדרגה במשך העשור הראשון לחייו מתודעה אחדותית שאין בה נפרדות שלו עצמו, אל תודעה יותר עצמאית ונפרדת (תהליך שיילך ויימשך).

חניכת רועה היא חניכה שבה מתעורר שוב מה שנסתר, מה שנמצא מאחורי התפיסה החושית הארצית החיצונית; זו חניכה שבה כוחות רוח חונכים את הנפש, העסוקה בחושים, אל עבר הרוח - והפעם, שלא כמו תודעת התינוק - ממקום בוחר, חופשי.

* ואת זה משה מביא - הוא מביא את חניכת הרועה כשהוא זה שמרצונו החופשי שם לב למשהו אחר, ובוחר לסור לראות, לאחר שהדבר עלה במחשבתו שלו מתוך עצמו, בפנימיותו קודם כל: אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה.

*

זוהי שימת הלב הפנימית לה אנו נקראים גם כעת.

אנו נקראים לשים לב אל מה שמתרחש מעבר לתפיסה החושית - להסכים לשאול, לבדוק, לחקור, להתעניין - ולא לקבל את הקיים כפי שהוא ולרצות להשאירו כפי שהוא, בדיוק כמו שפרעה אחר כך מבקש לעשות.

*

כשרוצים ״לחזור״ למה שהיה לפני הקורונה - זה בדיוק המקום של פרעה שלא מוכן להסתכל ולהבין מה הדבר בא לומר (הגם שיש אומרים עליו, כאמור בתור מתקדש, שמשהו בו ידע שהוא חייב לשחרר את השלטון שלו מהעם העברי, אבל הוא סרב וסרב וסרב); אין באמת חזרה, זו אשליה מוחלטת. לעולם לא ניתן לחזור למה שהיה, בתהליך התפתחותי אין חזרה, יש אך ורק התהוות מתחדשת.

כשמוכנים לשאול - מה *חוללה* השנה האחרונה בחיי האישיים ובחיי האנושות - זו כבר שאלה אחרת. זו שאלה שמוכנה ללכת *קדימה* אל מה שמעבר לתפיסה הקיימת.

*

כשספינת משא תקועה כבר מס׳ ימים בתעלת סואץ, כמו בתעלת לידה, ובגלל נגרמים ״הפסדים״ חומריים עצומים בקנה מידה מסחרי בעולם הארצי - זו הזמנה נוספת ללכת על מה שמעבר לדברים החושיים הקיימים.

ספינת משא כזו, באמצע התעלה, חוסמת את התנועה, באזור של מצריים בסמוך לחג הפסח - ובדיוק בעיתוי הזה - אם לא נלך לשאול על מה שמעבר, כבר זורקים לנו את זה בפרצוף כל כך קרוב, ועדיין העיוורון שולט והמחשבה של ״לחזור״ למה שהיה: אז האלוהות זועקת - היכן ההתהוות החדשה שלך, אדם?

*

היא נמצאת בתשובה של האל למשה, כשמשה שואל אותו, מה אני אגיד על מי ששלח אותי, מה שמו?:

יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

ברגע הזה האני העצמאי האינדבידואלי של משה, וה׳אני׳ של האלוהות - מתאחדים. זהו האני הברוא בצלם, שמשה מקשיב לו פנימה. זהו האני הרחב של האדם, לעומת האני הצר שלו שחושב על ׳לחזור׳ למה שהיה, מה שמוכר.

*

איך עושים זאת? שואלים. זהו כוחה של שאלה, והמתנה שקטה ופתוחה. זהו כוחה של פתיחות.

*

בברכת לידה פנימית בתעלת לידה פתוחה, קצת יותר רוחית בתוך הארצי.

חג מבורך ופותח לב:)


44 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול