top of page
תמונת הסופר/תיפעת אהרן

רגעים של יום חולין - במלחמה

רגעים של יום: יוצאת לעשות לאוטו טיפול במוסך, המוסכניק טוב-הלב והאדיב מספר שכאשר הוא יוצא לצעידה שלו בבקרים האחרונים עם האזעקות הוא תוהה על הפער שהוא חווה באותם רגעים, ומושך בכתפיו בתנועה הזו שכולנו מכירים: ׳מה אפשר לעשות׳; אני מסיימת במוסך וממשיכה לסידורים, פוגשת ברחוב מכרה רחוקה, לא התראינו מזמן, היא משתפת אותי כמה היא מודאגת, כמה היא בורחת - זו המילה שלה - להרגלי הספורט שלה באופן קיצוני יותר ויותר אחרת היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה, כי לא ברור לאן הכל הולך, ואני כל כך מבינה אותה; בחזרה אני פוגשת שכנה מהבניין הסמוך, היא קוראת לעברי בעליצות-קלה: ״היי.. ! מה קורה...? הכל טוב??״, ואני עונה בחצי גמגום: ״ככה, לאור הנסיבות....״, אני לא מוצאת מילים, ככה זה עכשיו כנראה לכולנו, בתוך רגעי השכחה;

בשקיות שלי יש תה אורגני שמצאתי במבצע של ׳השני בחצי מחיר׳ שליקטתי מן המדף ברגע בו הוסחה דעתי מן המציאות הקשה הזו; פותחת את מבזקי החדשות, יש עשרה חיילים הרוגים ביומיים, בדרום ובצפון, צוללת במחשבות הפנימיות אל חוסר האונים והייאוש שאי אפשר למסך, כאב המציאות; שוב ושוב אני שמה לב למבזקי חדשות שיש בהם תעתועים של השטחה וכריכה בו זמנית של אירועי מלחמה קשים כאלו יחד עם תככים פוליטיים ויחד עם כתבה על נופש באי חדש שעדיין לא גילו אותו; ומה זה יעזור שאני רואה את זה?? ; גוללת מעט ברשת החברתית וקוראת על שבויה צעירה, שחזרה מהשבי, שמספרת איך התעלפה באחד מרגעי השבי הקשים כשהיא פצועה ונחנקת מבכי, ועל מסיק זיתים בכפר פלסטיני שהופרע על ידי יריות של חייל ישראלי, שכפי הנטען הרגו את אם המשפחה, ועל עדות של אישה מההריסות של ביתה שחרב בעזה; זה נראה ״שם״, ״רחוק״, אבל זה פה ממש, מתווסף לחוסר האונים הרווי.

מה עושים עם כל זה?? מה?

והכל מתערבל, הפחדים, ה׳סרטים׳ הפנימיים, הכעס, חוסר האונים העצום.


מתיישבת להכין חומרים לקבוצה החדשה שעומדת להיפתח, קבוצת לימוד ועבודה פנימית; ואז ערב שנראה שקט, שקט-לכאורה, כי באחורי המחשבות עולה ושבה מדי פעם המחשבה שמתישהו יגיע צליל האזעקה שיפר אותו, פה או שם; ואני חושבת על זה שהגיע ״אחרי החגים״ והשבת הזו קוראים את פרשת ״בראשית״, את הסיפור המגלם עידנים של מס׳ עצום של שנים, שמתכנסות ל-7 ימים, ימים שהם אינסוף וחזרתיות של בריאה שאי-אפשר לתפוס בתודעה רגילה.

וכך, בין לבין, המחשבות שלי נודדות לשנים קודמות שבהן היו מלחמות בעולם ובמדינה, אני תוהה אם גם שם היו אותן טלטלות תודעתיות נוכח הכאב העצום באוויר, ושאלות של מה עושים, ואיך תורמים עוד ולמי קודם, או שזה היה אחרת, ואין לי ממש מושג.


וכשאני כותבת את השורות האלו וחולקת משהו אישי, אני חושבת על כך שזה מה שקורה בשנים האחרונות בהדרגה יותר ויותר, שבני אדם חולקים את האישי שלהם גם עם מי שהם לא מכירים מקרוב, ושזה אומר משהו.


 

ואז אני משתדלת לרגע להביט על כל אלו מהצד, מרחוק, כאילו אני יושבת על פלנטה רחוקה ומתבוננת, ואני מדמה שכל השיתופים האלו - גם אלו המביעים דעות כאלו ואחרות על מה צריך ונכון לעשות ומה לא, והתגובות שהם מקבלים, בין אם בוטות ובין אם עדינות - יש להם מכנה משותף: הכאב האנושי.


הכאב האנושי זה לא משהו נחמד לנו, בני האדם. עדיף שלא יהיה כאב, הרבה יותר עדיף שיהיה זורם ונעים ושקט.

אז למה, למרות ההעדפה הזו, שוב ושוב ׳רואים׳ ו׳שומעים׳ את הכאב הזה?

סתם, כי לאנושות משעמם?


בשביל מה כל הטלטלות התודעתיות האלו, מדוע המאמץ המושקע בכיסוי והשטחה של הכאב - בראש ובראשונה על ידי המדיה בכל ערוץ שהוא (למשל ובעיקר אותה כריכה שהזכרתי של תענוגות החיים באותו הבל פה של דיווח על משהו טרגי)?


כי מה אם בני האדם יישארו בקשר עם הכאב, של עצמם, של הזולת?


זה יעשה שיהיה יותר אכפת.

זה יעשה שלא תהיה תקיעות במושגים ודעות.

זה יעשה שלא יתעכבו על מחלוקות של מי צודק ומי יודע מה נכון, ואם צריך לקרוא לזה כך או אחרת, אלא יילכו אל הדבר העיקרי, אל המשותף, לא אל המחלוקות - יילכו אל הכאב החוצה גבולות ודעות ומושגים.


ולא מדובר בשקיעה בכאב, אלא בלהישאר בקשר באופן כלשהו עימו, בפנים ובחוץ, כל אחת ואחד לפי הבנתם ויכולתם וכוחם.


 

כך אני מבינה את הסערות והטלטלות והכיסויים הרבים שמתרחשים כעת, את המחלוקות והפיצול-עד-כדי-שנאה-תהומית שמתרחשות סביב, בכל מיני רמות של מעגלים, אישיים וכלליים.


אכן - זה ייקח עוד זמן, כן, כי אנו לרוב מגיעים אל מה שאנו חושבים עליו לעומק רק אחרי זמן, גם בחיים הפרטיים שלנו, אנו בונים וחוצבים את הדרך כדי לממש את מה שכבר חשבנו; וכשמדובר בקנה מידה עולמי, זה בוודאי ייקח זמן.


גם המחשבה שמחר בבוקר משהו ישתנה, היא גם סוג של כיסוי שמטרתו היא הימנעות מן האמת הנוכחת והמוכיחה שברמה האינדיבידואלית הכאב הוא הבסיס המשותף, אם מוכנים להיות ערים לו.


אבל העובדה שאנו - הן כאינדיבידואלים והן כקבוצות רחבות יותר - עדיין לא ׳שם׳, אין בה כדי לרפות ידיים. כל תשומת לב לכאב מבלי להדחיקו היא חשובה בהקשר הזה. וזה לא נוח, כי אם זה היה נוח, לא היה צריך לכתוב שום דבר.


 

אני חושבת שזו היתה הסיבה שהחלטתי, בעזרת טל שמלווה בנאמנות את החזקת הנתיב הזה, על שינוי בנושא מפגשי הלימוד השנה: הנחיצות ההולכת וגוברת במרחב לימוד ותרגול תמיכתי והתפתחותי כפי שאני יכולה להציע אותו - מרחב קבוצתי המורכב מאינדיבידואלים בעלי עניין אמיתי הוא מרחב של ריפוי וצמיחה עבור כולם ועבור המישור החברתי, בו אנו חיים, בכללותו.


ההכרה כי עבודה פנימית אישית ומשותפת היא כבר לא עניין של ״מותרות״ מלווה אותי זמן רב, והיא הלכה והתפתחה בתוכי עם השנים. גם כאן לכאב יש תפקיד כי לא-אחת נעשית הפניית המבט לכיוון של צמיחה והתפתחות דווקא מתוך איזשהו כאב שהופך להיות מאוד לא נוח, בלשון המעטה (בגלל חוסר אונים באיזושהי נקודה בהורות, בזוגיות, בשאלת הייעוד ועוד), זו אכן יכולה להיות דלת אל הנתיב החדש, בחיפוש אחר משמעות והבנות עמוקות יותר. ויכולה גם להיות דלת שמגיעה מהסתכלות על המציאות והבנה שמה שאנו כבר מכירים ויודעים - הוא חלקי בלבד, חלקי מאוד בקיום שלנו.


לכן, בתאריך 4.11.24, יום שני, בשעות 11:00-12:30,

תיפתח קבוצה ברמת גן (ליד רכבת מרכז), שבה נלמד ונתרגל יחד אחת לשבוע.

המפגשים יהיו משולבי זום ונוכחות פיזית.

כל הפרטים אצל טל שתשמח לתת לכם מענה בווטסאפ או במייל - 050-5489100, talevy90@gmail.com.




להצטרפות לקבוצת הווטסאפ השקטה

שבה אני שולחת מעת לעת טקסטים לתמיכה והצעות לתרגול

לחצו כאן:


12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page