• יפעת אהרן

תקווה היא זכרון העתיד (או - תקווה ככוח מצמיח)



תקווה - מה מהותה?

בחסידות ר׳ נחמן אומר כי : ״תקווה היא זכרון העתיד״.

נסו לרגע להתעכב על המשפט הזה, הכולל בתוכו - לכאורה - סתירה פנימית. שכן, כיצד ׳זיכרון׳ יכול להתחבר ל׳עתיד׳?

זוהי הדרך הפנימית המבקשת את האדם להפוך מברוא לבורא, ליצור את התמונות בתוך תודעתו באופן שיחבר אותו עם המבט קדימה, בשונה מהפניית המבט אל העבר, מה שכולנו נוטים לעשות בקלות יחסית...


לא אחת ניתן לבלבל בין ציפייה ובין תקווה.

ציפייה טומנת בחובה ודאות-לכאורית, בלי שאנו שמים לב לכך. וכך מתגנב לתוכה פוטנציאל האכזבה.

עלינו לגייס את ההתנפצות של הציפיות שיש לנו מן החיים ולהתמירן לטובת צמיחה וכוחות חדשים שיסודם תקווה, ולא ציפייה.


איך זה קורה?


הרי בשלב מסוים של בגרות והתבגרות מגיעים להבנה ש״החיים שלי זה לא מה שחשבתי שיהיו״.


זה לאו דווקא משהו שקורה ברגע אחד, זה הולך ובא, וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, טיפוח של תקווה לגבי משהו ש״יקרה לי״ כמו שאני חושבת ורוצה ומדמיינת (לפעמים במשך שנים - בקשר למקצוע, לפרוייקט, למערכת יחסים, למימוש משימה, להקלה כלכלית ועוד).


״החיים שלי זה לא מה שחשבתי שיהיו״ - זו הבנה שמתרחשת בתחומים מסוימים כל פעם קצת ועוד קצת, ולפעמים זה יותר מקצת, זה בא כאילו ב׳בום׳.


זה לא אחת נחווה כהתנפצות.


וזה יכול ׳להפיל לקרשים׳, ממש.


מבחינה ביוגרפית, זה קורה בהדרגה החל מגיל 28, עת חווים משבר ראשוני משמעותי מודע באופן שלא נחווה כך קודם. אין ספק שקודם לכן החיים יכולים היו להיות מלווים במשברים, אכזבות ועוד, אבל יש הבדל. מהתחום הרגשי שהיה העיקרי בו חווינו קשיים אלו, עתה זה עובר לתחום יותר מודע, הכרתי. וזה עושה את זה עוד יותר קשה. פוגשים כעת את הפן הזה בחיים.


איך מגייסים את ההתנפצות הזו לטובת המשך הדרך והמשך בנייה וכוחות מחודשים, או במילים אחרות - לייצור תקווה?

אחד הסודות הקשורים כאן הוא סוד האקטיביות, הפעילות הפנימית.

ציפייה לרוב עניינה פאסיביות. אני מצפה, באופן פאסיבי, שמשהו יתרחש.


בשונה מכך, התקווה היא כוח רוחני שאין בלתו, והיא קשורה בפעילות של האדם מתוך רצון.

התקווה היא הכוח ממנו עשויים בני האדם, משום שרק הם יכולים לקוות, להבדיל מכל ברוא אחר, בזכות המודעות הפעילה שלהם.


אם כך, יש להבחין בין תקווה ובין אשליה וציפייה. שוחחתי על כך עם חברה-קולגה, שהדגישה את ההבחנה החשובה הזו הזו בין התקווה ובין הציפייה.


כי בציפייה אפשר בהחלט ליפול, להתאכזב תדיר. אנו בונים בתמונה הפנימית שלנו את הציפייה, אך באופן פאסיבי; וכשזה לא מתרחש - או לא מתרחש בדרך ובזמן ובאופן שרצינו - יש כאב רב, חוסר אונים, ייאוש.


באופן אחר ניתן לומר כי ההבדל בין ציפייה (אשליה) לבין תקווה נעוץ בכיוונו של המבט:

הציפייה מופנית בדרך כלל כלפי חוץ. ואילו התקווה מהותה היא כלפי פנים. במילים אחרות, התקווה היא כוח אשר קשור בפנימיותו של האדם.


התקווה כאילו אומרת לאדם:

״התנתקת מעצמך, מכוחותיך, אינך רואה דרך, הכל נראה חסום, ועם זאת, ובאמצעות כוחי המצוי בך, אתה תתחבר-מחדש לכוחות שלך. אני פה כדי להזכיר לך שיש לך לאן לחזור בפנימיות שלך, יש לך כוחות לחזור אליהם, לעמוד מחדש על רגליך, וליצור את המשך הדרך שלך. מברכת אותך ומלווה אותך, התקווה״.


התקווה היא, איפוא, חזרה לכוחות שלך ולמי שאתה מעבר לקושי, מעבר לאכזבה של מה שלא התממש בציפיותיך.


ומה עם העולם החיצוני הממשי ??

התקווה מגיעה מתוך הכרה רוחית שאינה מנותקת מן העולם הממשי; מספיק מבט סביב כדי להיווכח שהעולם החיצוני כולו ודייריו בני האנוש כולם מתקיימים וממשיכים להתקיים מזה אלפי-אלפי שנים בזכות אותו כוח של תקווה.


כשאדם מתחבר שוב, בעזרת התקווה, לכוחותיו, חובר אליהם שוב בצורה אקטיבית של החלטה פנימית - כלומר, על ידי יצירת תמונות חשיבה חדשות, המחליפות תבניות ודפוסי חשיבה ישנים הבאים מן העבר - הם גם יבואו לידי ביטוי בעולם החיצוני. התקווה אינה נשארת בפנימיות.


כשאדם חוזר לתודעת האני הנוכח שלו, מתגבר על תחושות שנפשו מביאה (שנאה עצמית, חוסר אונים, ייאוש, יוהרה ועוד), התקווה היא שמחברת אותו חזרה לכוחותיו, ומשם הוא שב ופועל בעולם החיצוני.


הנחיצות של בוחן מציאות מודע התואם את ההווה מבקשת את השאלה:

האם אני חושב ופועל מתוך ציפייה ואשליה, ולכן כוחותיי נחלשו? וכאשר אני נוכח שאכן כך הוא - כי בכך כולנו ניווכח בדרך זו או אחרת - אני חובר מחדש לכוחות הרצון הפנימיים שלי, בעזרת התקווה, ושב ופועל בעולם. כך, הורדתי עוד מידה של ציפייה, וחיזקתי עוד מידה של כוחות רצון מיטיבים.


זהו תהליך טבעי המובנה בנו, וככל שאנו מודעים אליו יותר, אנו מסוגלים להתמודד עם מצבים של חוסר אונים וייאוש, ולהביט שוב קדימה.


22 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול