השבוע, בעקבות אחת משיחותיי הפנימיות, חשבתי על אבינתן אור, שחזר משבי החמאס לפני כחודשיים. איני מכירה אותו, אך בעקבות אותה שיחה פנימית חזרתי לקרוא דברים הקשורים בו. ואז נתקלתי גם בטקסט שאני מצרפת כאן, תמצית ה״חוקים״ שהוא יצר לעצמו. זהו טקסט נפלא בעיניי - פעילות הרוח האנושית במיטבה, בחיבור שבין גוף (המצוי בתנאים קשים, במקרה שלו), לנפש (המחפשת דרך להתמודד עם המצוקה הבלתי ניתנת לתיאור) ולרוח (ראייה רחבה שיוצאת מן המסגרת של העצמי האישי בלבד). פשוט מעורר השראה. ^^^ מה הוא מספר לנו כאן? קודם כל -...

הכותרת של הטור הזה עלולה לבלבל, להטעות, להרתיע, להישמע פשטנית ורדודה. המילה ״אהבה״ הפכה להיות מושג שגור, שגור מדי. אני זוכרת כמה אני מופתעת אחרי התכתבות בווטסאפ עם נציגת שירות של רשות כלשהי, שסיימה את ההתכתבות ב״באהבה״. מופתעת - כי מצד אחד יש בזה משהו חם, דווקא לכתוב זאת לאדם לא מוכר שמעולם לא נראה ולא נשמע בפניה; ומצד אחר, דווקא בגלל זה, חסר היה לי החום הנובע מהיכרות וממפגש אמיתי. יש מי שלא מסכימים וגם לא יסכימו - אהבה בזמננו היא תוצר על תודעה בוחרת, מתגברת על המחסומים והמגבלות, היא לא משהו...

פתחתי את הלשונית שדרכה אתחיל לכתוב פוסט חדש כאן. פתאום קפצה הודעה שלא היתה קודם לכן: ״כתוב כאן את הנושא שעליו תרצה לכתוב״. הבנתי שהכניסו גם לכאן את הפיצ׳ר של בינה מלאכותית, שכנראה היתה מציעה לי בשלב הבא לכתוב עבורי פוסט בהתאם לשורת הנושא שהייתי כותבת. טוב שלא היה לי נושא... :) כי אז לא הייתי כותבת את מה שאני כותבת כעת - ושעליו כבר נכתב לא מעט, והיד עוד נטויה: מה מבקש מאיתנו העולם הגונב את חשיבתנו? אני כמעט ולא משתמשת בבינה מלאכותית, והסיבה העיקרית היא ש אני אוהבת לכתוב מתוך עצמי, מתוך החוויה...