• יפעת אהרן

אבולוציה תודעתית מנקודת-מבט טטרית

הספר המופלא בעיניי ״זוליכה פוקחת עיניים״ (גוזל יכינה, הוצאת כרמל ירושלים, בתרגום חמוטל בר-יוסף) הוא רומן נהדר רחב-יריעה העוסק בשנים 1930-1945 ברוסיה הסובייטית.


לא רציתי להניחו מידיי.

וזה לא פוסט שהוא המלצה על ספר גרידא - אלא על יכולת תיאור מופלאה של נפש האדם העוברת תהליכי התפתחות מרגשים, מטלטלים, דרך אירועים שהתרחשו במציאות אנושית, מציאות המהפכת ערכים ואידאלים לכדי זילות מתוך אמונה שזו הפרשנות הנכונה שלהם ושכך צריך ליישמם על האדמה.

נדמה לי שזה מוכר לכולנו.


בספר, בין היתר, מספרת האם לבנה את האגדה על הציפור האגדית סיֶמְרוּג, פאר החכמה, היופי וההדר. כל הציפורים רוצות להגיע למקום משכנה הנשגב... אך הן לא מצליחות משום שכולם רבים עם כולם: ״התוכיים התחילו לריב עם הנשרים, והטווסים רבו עם העורבים, הזמירים עם העיטים...״ ועוד ועוד. ואז מגיעה הדוכיפת ומציעה להפסיק לריב, ותחת זאת לחפש מנהיג, והחליטו לפיכך לחפש אחר סיֶמְרוּג. וכך מתחיל מסע החיפוש של הציפורים בבקעת החיפושים, והן לא מצליחות. אז הן מגיעות לבקעת האהבה, ״שם נשארו לשכב ללא נשימה אלה שסבלו מאהבה נכזבת.״ ואז, ״בבקעת ההבנה נשארו לשכב אלה שמוחם לא היה תאב דעת, וליבם לא ידע להיפתח אל דעת חדשה

והמסע ממשיך אל בקעת האדישות הזדונית, שם ״נפלו הכי הרבה ציפורים, כל מי שלא יכול היה לאזן בתוך ליבו עצב ושמחה, אהבה ושנאה, אויבים ואוהבים, חיים ומתים״. ואז מגיעות הציפורים אל עמק ההשתוות, שם לרגע נדמה כי כל אחת מהן היא כולן, וכולן כאילו הן האחת, חוויה של ״מתיקות ההתאחדות. אך זה היה מוקדם מדי!״. ולכן המסע ממשיך אל בקעת המבוכה, שם הכל מתבלבל וסוער, מייאש ומסיר תקווה, ריקני ואבוד. זה הביא לכך שרבות מן הציפורים ״נפלו כאן, אכולות ייאוש.״ מעטות נותרו, אלו האיתנות ביותר, כש״נוצותיהן מרוטות, דם ניגר מהן, עייפות עד מוות.״

בשארית כוחותיהן הן מגיעות לבקעת הוויתורים, שם חיכה להן משטח מים חלק, ״שרוי בשתיקה נצחית״. והן הבינו שהן הגיעו למשכנה של סיֶמְרוּג, ושם חוויית האחדות הפעם היתה אותנטית ואמיתית, העולם היה מלא אור בהיר והציפורים יכלו לראות זו את זו. והן הבינו ש״כולן הינן סיֶמְרוּג. גם כל אחת לעצמה וגם כולן ביחד


אז כן, ייקח עוד זמן עד שהאנושות תבין שאדם הוא אדם, באשר הוא אדם, ושבכל אדם יש משהו מן התודעה הגבוהה, המאוזנת והרחבה, ושעליו לעמול על מנת לגלותה בעצמו וברבים.


ובינתיים הדרך היא לא אחת דרך חתחתים, שבה אנו תועים וטועים, ויש מי בינינו המבקשים לא אחת להירדם ולא לדעת, ולחילופין - מרוב ידיעה עולה הרצון להאיץ את הדרך טרם הגיעה זמנה, כמו שקרה לציפורים בעמק ההשתוות.


ואין אנו יודעים איך לדעת מתי מוקדם מדי ומתי מאוחר מדי, ואין אלא להמשיך ללכת את הדרך, לטעות וליפול ולקום, ולעבוד במפעל לייצור אהבה ותקווה שהערוץ אליו הוא בינת הלב המאוזנת.

שוב ושוב.



0 צפיות0 תגובות