בדרך אל השלם - תסכול נקבי ותסכול זכרי כמורי דרך

בדרך אל השלם תסכול נקבי ותסכול זכרי כמורי דרך

"זה לא אומר שגברים לא צריכים ללמוד להיות רגישים יותר. היום זה הכרחי. אבל זה כן אומר שצריך לחנך גברים להיות רגישים. זה תפקיד שהם חייבים ללמוד. ויש הרבה סיבות לכך שצריך ללמוד את התפקיד הזה, אבל חייבים לפרגן לגברים בזמן שהם מגששים את דרכם לעבר הנוף החדש והמוזר הזה. אבל גם נשים עוברות אותו הדבר. כמה מהדרישות החדשות שכרוכות בלהיות אישה בעולם של היום הן שנשים צריכות להיות מסוגלות להילחם על האוטונומיה שלהן, ולא להגדיר את עצמן קודם כול במונחים של מערכות היחסים שלהן. זוהי, כמובן, המטרה הגדולה של הפמיניזם, שנשים יתחילו להגדיר את עצמן במונחים של האוטונומיה שלהן ובמונחים של הערך העצמי שלהן, לא רק במונחים של הקשר שבו הן נתונות עם האחר. זה לא שצריך להפחית בערכן של מערכות יחסים, אלא: נשים ימצאו את הדרך לכבד את האני הבוגר שלהן ולא ייסוגו לביטול עצמי נוכח האחר. ש: אז גם גברים וגם נשים פועלים נגד הנתונים הביולוגיים שלהם? ק"ו: בדרכים מסויימות, כן." (קן וילבר, קיצור תולדות הכל, הוצאת כנרת, עמ' 29-30). קן וילבר הוא אחד הפילוסופים (חוקר-אנושות, הייתי קוראת לו) היותר רציניים ומעמיקים שיש בשנים האחרונות. אני קוראת בהנאה את דבריו אלו (כדאי לקרוא את השאר) על ההבדלים בין המינים, וחושבת שהם משקפים בבהירות את מה שאני מתמודדת איתו בשטח ובפועל במשך שנים, בחיי שלי ובעבודתי הטיפולית עם א/נשים וזוגות, בכל הקשור להבדלים בין המינים. הקטע שציטטתי למעלה הוא בעצם מילים המשקפות את המציאות הרווחת כיום בין המינים – גבר בטבעו הראשוני לא מורגל ברגישות; בטבעו, הוא אינידיבידואליסט ענייני ורציונלי. אישה בטבעה הראשוני היא שיתופית, כלומר, אינה מורגלת בעצמאות. כל אחד מן הצדדים מוזמן ללמוד להתגבר על טבעו הראשוני ולפתח 'טבע שני' : הגבר ילמד רגישות, אמפטיה ושיתופיות; האישה תלמד עצמאות נפרדת. אגב, במילה 'טבע' אני מתכוונת לנטייה המבנית-פיזיולוגית-ביולוגית-הורמונלית, למשל. לרוב, מה שנשמע כיום הוא התסכול הנשי כלפי הגברים: הוא לא מבין אותי, הוא לא רואה אותי, הוא קר אליי, וכו'. ובמילים אחרות, הבעה של כאב רגשי על חוסר-רגישות גברית, על חוסר שיתופיות אמפטית. אך את התסכול של הגברים גם אפשר לשמוע: היא כל הזמן לא מרוצה, תמיד יש לה דרישות וטענות, אני לא יודע מה לעשות וכו'. ובמילים אחרות, מעין חוסר-אונים כיצד להגיב ולנהוג איתה. היא באמת כואבת וצריכה את הרגישות הזו. הוא באמת לא יודע וחסר-אונים. זה לא חדש, ולמרות מה שאומר כאן הוא די כללי, כך היה הדבר: במשך שנים בהיסטוריה גברים ניצלו והשתמשו בכוחם נגד הנשים, דווקא מתוקף ההבדלים בין המינים...; ונשים הצניעו עצמאותן מתוך אמונה בסיסית (בוואריאציות שונות), שאין בכוחן לשנות דבר. כעת (כלומר, בכמה עשרות השנים האחרונות בעיקר, אם כי ניצני התהליך הזה עוד קודמים בזמן ההיסטוריה האנושית) מתהווה משהו כמעט-הפוך: הנשים מוזמנות להתחבר למהותן ולכוחן, מבלי להשתמש בו נגד הגברים; וגברים מוזמנים ללמוד להשתמש פחות בכוחם, הרבה פחות, כלומר, להרגיש, מבלי לחשוב מיד שבשל כך הם נחותים וחסרי-אונים. ועד אז: היא צריכה לתת לו זמן לעבור את השינוי. הוא צריך להיות שם בשבילה כשהיא לומדת את העצמאות שלה. ובשביל זה שניהם צריכים להתגבר, כאמור, על טבע מושרש ראשוני ביותר שלהם. ועם זאת: היא תלמד להתאמן על מהותה הנקבית, כלומר, לקבל, להכיל, להתגמש; הוא ילמד להתאמן על מהותו הזכרית, כלומר, לתת, לכוון, לפעול; ואז: היא תלמד להתחבר גם למהות זכרית בתוכה, לכוון, להוביל, להניע, והיא לא תפחד ולא תכעס; והוא ילמד להתחבר גם למהות הנקבית בתוכו, להכיל, לקבל. והוא לא ייבהל, ולא יתגונן. ובמילה אחת - איזון. זכרי ונקבי שוכנים יחדיו, אצל כל אחד מבני-הזוג, ובין שניהם יחד. (והאמור לעיל בהחלט רלבנטי גם למי שבחר/ה לחיות את חייו עם בן זוג מאותו מין.) זה לא קל, זה אפשרי, וזה לוקח זמן. אין כאן נוסחאות-פלא. הנכונות והמודעות ההדדיות לכך מצד שני בני הזוג הן הבסיס לשיתוף פעולה. אבל למה, ישאל השואל? איני יודעת. אולי כי בחרתם זה בזו וזו בזה, וזה כך כל עוד אינכם בוחרים לשנות זאת; אולי כי אינכם אויבים אלא בני ברית; כי הולדתם יחד; כי חוויתם יחד; כי נמאס לכם מכעסים ומעלבונות ומפגיעות; ומכל סיבה אחרת; אבל לשם מה, ישאל השואל? איני יודעת. הדבר שאני חושבת עליו בעיקר הוא: כי אני ואת/ה אותו דבר. לשנינו חלומות, תקוות, אכזבות, רצון לאהוב ולהיות נאהב, לשנינו כאבים ושמחות. וגם לשם איחוד, לשם קירבה וטוב הדדיים, לשם הפסקת המלחמות האינסופיות, לשם דוגמא אישית לדורות הבאים, לשם איחוד לבבות ושלום בין זוגות, בין אנשים ובין עמים; אבל למה, ישאל השואל? איני יודעת. ככה. פשוט ככה. לשם שלום. מאי 2010