השבוע נזקקתי לעזרה בהובלה של 4 מדפים גדולים מרחוב סמוך אל דירתי; במקביל, היו מדפים אחרים שהייתי צריכה עזרה בהעברתם מחניית הבניין אל דירתי (יש מעלית).
לא אלאה אתכם בכל הסיפור של הארון המפורק, אלא בתמצית של שתי תמונות שהתגלו בפניי באירוע ה(יחסית) יומיומי הזה:
האחת - מוביל שפניתי אליו ובתחילה הסכים להובלה (וביקש סכום לא נמוך כדי לעשות זאת), אך אמר שהוא ממהר, ושלפיכך ישאיר אותם ברחוב, גם לא ישים אותם במעלית של הבניין שלי, ושאצטרך להסתדר עם זה מהרחוב. כשאמר זאת היה נדמה לי שהוא כעוס וקצר-רוח.
השניה - בעודי עומדת בחנייה ומתבוננת במדפים (האחרים) שצריך להעבירם למעלית (כמה מטרים), פנה אליי אדם שהוא חלק מצוות שיפוץ בדירה באזור וראה אותי מתחבטת, שאל מיוזמתו אם יוכל לעזור והדגיש שהוא ממהר לסיים את יום העבודה, הודיתי לו בשמחה ואמרתי שכמובן אשלם לו, והוא עשה זאת וסירב לקבל תשלום.
שתי תמונות.
בהפרש של כמה דקות ביניהן.
באופן טבעי אני מניחה שמה שעולה בדעת מי שקורא זאת (על אף כאמור שלא כל הפרטים הובאו כאן) הוא שהראשון היה ׳לא בסדר׳ והשני כן.
ובאיזשהו אופן אולי זה נכון. הרי מה הבעיה לשים את המדפים במעלית? זה עניין של כמה מטרים, וכבר הזמן שבו הוא הסביר לי למה לא יוכל לעשות זאת, הוא כבר היה עושה זאת כמה פעמים..
אז באופן הכי פשוט אנו לא רוצים התנהגויות אנושיות כאלו כמו של הראשון, ומאוד רוצים ושמחים להתנהגויות אנושיות ונדיבות כמו של השני.
אבל רציתי לחשוב על זה אחרת. חיפשתי דרך אחרת להסתכל על כך, לא דרך דואליות של ״טוב״ ו״רע״ כפשוטם, אלא מתוך פרספקטיבה שמתכללת את שתי התמונות כ׳שוות׳ זו לזו.
וכשהסתכלתי על זה כך, בלי הרגשות האישיים שלי (העלבון למול הראשון, והכרת התודה כלפי השני), חוויתי את הנחיצות - נראה לי שזו המילה - לשתי התמונות גם יחד; את ההבנה שהשלם, שהמציאות השלמה, מכילה את הגם וגם, ובגלל זה היא שלמה; את ההכרה שרק דרך ה״גם וגם״ אדם יכול להגיע לעמדה של שאלה פנימית: מה הדרך שאני מרצוני החופשי רוצה לבסס בחיי (לא באופן מושלם, אין מושלם).
ואז חשבתי על הגשר הנחוץ בימים אלו, גשר שיוצרים אותו בתוך ה״גם וגם״, ולא בתוך ההעדפה של אחד על פני השני.
ומהו הגשר הזה? אני חושבת שקודם כל, בשלב ראשוני ובסיסי (ולא אחרון), הגשר הוא ההכרה שיש מקום לשני הביטויים האלו, ושרק מתוך המקום שאני נותנת לשתי התמונות באופן שווה, אני אוכל להתגבר על האוטומט שמעדיף את השניה על פני הראשונה.
כי לחשוב כך - זה אוטומט.
בהסתכלות על עצמי, הסתכלות שרואה רק את עצמי ואת צרכיי שלי באותו רגע, הראשון לא היטיב עמי, והשני כן. בהסתכלות שרואה גם את האחר - אני לא באמת יודעת: אני לא באמת יודעת למה הראשון מיהר עד כדי שחשב שעוד 20 שניות ישפיעו כך על חייו, איני מכירה אותו, איני יודעת מה היה במחשבתו המודעת או הלא מודעת, איני יודעת. ואיני יודעת גם לגבי השני - מה הניע אותו להחליט כך, האם היה לו קל, מה הוא חשב וכדומה.
אני כן יודעת לומר, שהיה הבדל ב״איך״ שכל אחד הביא את הדברים: הראשון היה במזג סוער, והשני היה במזג שקט. (ושניהם מיהרו)...
שתי התמונות האלו מתרחשות בתוכנו-אנו כמעט בכל רגע, אם היינו שמים לב, וכמובן בחוץ בכל רגע, ואנו שמים לב; אנו מתייגים באופן אוטומטי לפי מה שמיטיב איתנו בלבד מה ׳טוב׳ ו׳נכון׳, ומה ׳רע׳ ו׳לא נכון׳.
אין הכוונה למהר וליישם את זה על מלחמות וטרור, אלא למיטב הבנתי קודם כל להסתכל על זה בסיטואציות החיים היומיומיות; וכמובן שקצרה היריעה בטור כזה מלהרחיב בהמון זוויות לדיון שעולות כאן גם במעגלים האישיים וגם במעגלים היותר רחבים שהדברים באים לידי ביטוי בהם.
ובכל זאת, שתי תמונות.
כשהזזתי הצידה את צרכיי שלי כמוקד היחידי של הסיטואציה, משהו זז.
(ולגבי ארון הבגדים - לבסוף הוא לא הורכב, אך היו כמה ׳מלבושים׳ שהוסרו ופינו מקום בזכות האירוע הזה. ככה זה, אנו בתנועה כל הזמן, גם ובעיקר דרך האירועים ה׳קטנים׳ של חיינו).
ובהקשר הזה, של גשר ובכלל , אשמח להזמין אתכם להרצאה שלי, ללא עלות, ב׳זום׳. הנה הפרטים:
🪷🪷
ביום רביעי הקרוב, 22.5.24, אתרום את חלקי ביוזמה המבורכת של סדרת הרצאות בשם ״שלומי קשור בחוט אל שלומך״ של מכללת ״כלים שלובים״ מאז תחילת המלחמה, בהרצאה בשם ״נביטה - אדם בהתפתחות״.
Comments