• יפעת אהרן

האדם והחיים

״הודות להרמוניה ששררה בקרב האנשים שעבדו בבניית התיבה הצליח קין לדאוג שבבוא השעה יוכנס חמורו פנימה בדלת האחורית, זאת אומרת, כנוסע סמוי, וכך יינצל מן המבול שיטביע את כולם. בזכות היחסים הלבביים האלה גם זכה לשמוע אי-אלה ספקות ותהיות של המלאכים. שניים מהם, שאיתם קשר קשרים שבמישור האנושי היו מסווגים בקלות כקשרי חברות וידידות, שאל קין אם הם באמת חושבים שאחרי שהאנושות הזאת תוכחד, לא תיגרר זו שתתפוס את מקומה לאותן טעויות, לאותם פיתויים, לאותם מעשי שטות ופשע, והם ענו, אנחנו בסך הכל מלאכים, מעט מאוד ידוע לנו על החידה הבלתי-מפוענחת הזאת שאתם קוראים לה טבע האדם, אבל אם נדבר בגילוי-לב, איננו רואים איך תהיה לניסיון השני תוצאה משביעת-רצון, אחרי שהניסיון הראשון הסתיים באוסף הזה של צרות ומצוקות שנפרש לנגד עינינו, לסיכום, לפי עניות דעתנו הכנה כמלאכים, ובהתחשב בראיות, לא ראויים בני-אנוש לחיים, אתם באמת חושבים שהאנשים אינם ראויים לחיות, שאל קין נסער, לא את זה אמרנו, אלא אמרנו, ואנו חוזרים ואומרים, שלאור התנהגותם במשך התקופות המוכרות, בני-אנוש אינם ראויים לחיים עם כל מה שיפה, גדול ונפלא בחיים, למרות הקטעים השחורים שבהם, שהם רבים, ענה אחד המלאכים.

....

עד כמה שידוע לי, אמר קין, כאן אנחנו אף-פעם לא שואלים את עצמנו אם אנחנו ראויים לחיים או לא, אילו חשבתם על זה, אולי לא הייתם מוצאים את עצמכם על סף היכחדות מעל-פני האדמה, אין על מה לבכות, לא נפסיד הרבה, ענה קין, וביטא את הפסימיות הקודרת המולדת שלו״.

(״קין״ מאת ז׳וז׳ה סאראמגו, עמ׳ 127-128).

הקושי שלי כאן עם הטקסט הנוקב שמביא סאראמגו כנגד טבע האדם הוא שטקסט זה אינו לוקח בחשבון את מה שהאדם עוד לא גילה על טבעו האפשרי, את מה שהאדם עוד יכול ליצור כטבעו הנוסף - הנבחר על ידו, ולא רק זה שניתן לו - בזכות המודעות שלו.

סאראמגו יוצא (גם) כאן נגד טבע האדם ומוכיח אותו, כאילו מדובר בשתי אופציות בלבד: או שהאדם מעריך את החיים ומה שניתן בה ואז לא יפול שוב לאותן טעויות, או שלא.


אך ברור שהאדם יפול לטעויות שוב ושוב. ברור שהאדם יתפתה, שוב ושוב.

אז מה העניין? האם זה אומר לוותר?

האם זה אומר שאין טעם?

לא. זה לא מה שזה אומר.

כי שהאדם הוא זה שיוצר את הסינתזה, את התנועה, את המבט על החיים. האדם הוא זה שמחליט, בכוח המודעות שלו, לברוא בתוכו את טבעו השני, דווקא מתוך הפיתוי ומתוך הטעות. האדם הוא שיכול להתעורר לטעותו, והוא היחיד שיכול. וכל התהליך הזה עצמן - של בריאת טבע שני - הוא הוא האדם! כל התהליך הזה משמעותו אחת בלבד: אדמיות. לברוא בעצמו את עצמו מחדש בכל פעם - משמעו להחליט.

דברו לעצמכם: מה אני מחליט. למה. מאיזו סיבה. מה המניע שלי. על מה זה יושב.

בררו זאת.

בידקו זאת.

והחליטו בהתאם. היו אמיצים להחליט. שוב ושוב ושוב.

גם אם זה נראה לכם בלתי אפשרי ובלתי הגיוני - מה שלא תהיה ההחלטה.

התקרבו פנימה, על ידי לקיחת האחריות על ההחלטה - לאחר בדיקת המניעים שלכם, וכך גלו את עצמכם בעוד שכבה.

ההתכחשות למה שניתן לאדם, הפיתוי, האגואיזם שלו, זה לא מחוץ לסיפור, זה חלק מהסיפור!

האדם - באדמיותו - נועד לטעות אך גם להתעורר ולתקן ולבחור מחדש, כל פעם מחדש. כל זה - זהו אדם.


אדם הצועד בדרך.

כי הדרך היא המהות. וההתעוררות היא הדרך אל המהות.


איך מתעוררים? מקשיבים פנימה. שואלים. מחליטים. לומדים את עצמכם.

וגם אם זה יקח זמן, הרבה זמן או מעט זמן, חיים אחד או יותר מחיים אחד - שוב ושוב מסתבר שהדרך היא המהות. וההתעוררות היא הדרך אל המהות.






36 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול