הגנה עצמית

בעיר קונסטנץ בגרמניה, על שפת האגם, יש פסל גדול-מימדים, המסתובב על צירו, של אישה בשם ׳אימפריה׳ - אישה (מוזה, muze) חזקה, חטובה, מכסה טפח ומגלה טפחיים; בכף ידה האחת היא אוחזת בפסל קטן המיוחס לדמותו של מרטינוס החמישי, האפיפיור שנבחר בשנת 1417, ובכף ידה השנייה היא אוחזת בפסל קטן אחר, המיוחס לקיסר זיגיסמונד, ששלט באותו זמן.

הפסל הוא פטר לנק, והפסל ניצב שם מאז 1993, גובהו 9 מ׳.

לפי אמונת אנשי המקום, ׳אימפריה׳ מספקת הגנה לעיר ולנמל, והיא אכן מסתובבת על צירה לכל הכיוונים, כאמור.

בנוסף, משיטוטיי ברשת גיליתי שהפסל מתייחס לסיפור קצר מאת באלזאק בשם ״אימפריה היפה״, סיפור סאטירי על מוסד הכמורה בימי הביניים, ביחס לכמרים ולשליטים הנופלים פיתוי ליצריהם למול המוזה אימפריה.

הפסל מסמל, איפוא, את חולשתם (דמויותיהם מפוסלות כשהם עירומים, ורק כתר לראשם) למול המוסר שהם מתיימרים לייצג. מזכיר משהו? ׳המלך הוא עירום׳ זעק הילד שרואה הכל.

**

ולמה אני מביאה כאן את כל זה?

כי הזמן הזה, שכבר נדוש לומר כמה הוא סוער, מגלה את הצדדים הקשים שלנו, בני האדם. הוא מגלה עם פרוז׳קטור עצום את החולשות למול פיתויים שונים : הפיתוי לפגוע באחר (גם פיזית, גם מילולית, וגם מחשבתית), הפיתוי לבטל את האחר, הפיתוי להתנשא מעל האחר, הפיתוי להשתלח, הפיתוי להרגיש נחות וקורבני למול האחר, ועוד ועוד. ומה יגידו אלו שהם בעמדות-כוח (כוח לכאורה)? איך הם יעמדו בפיתוי הגדול והעצום שהם מצויים בו? זהו אתגר עצום, מעטים יכולים לעמוד בו.

ובכל זאת. הגיעה העת לפתח את המודעות לפיתוי.

אפשר לומר שעל פניו, שום דבר אינו חדש תחת השמש. הפיתויים האלו היו, ישנם ויהיו. הם שוכנים באדם, ולרוב אינם מודעים, ולכן מגיע רגע שבו כבר אי אפשר להתעלם מהם; בעצם, אפשר. הם יכולים לעלות בכל הכוח, ממש בכל הכוח, אדם יראה אותם - ועדיין יסרב להתמודד איתם ויחשוב שהכתר שעל ראשו יש בו כדי לכסות את העירום המתגלה.

אבל: זה לא באמת אפשרי - יש גבול גם להתעלמות המובנית בתוך האדם. ואז יש התפרקות, בתוך הפער הזה, בתוך ההתעלמות הזו, נכנסים כוחות שנועדו להרוס כדי שתוכל להיות בנייה חדשה; ואם אנו לא מפרקים ובונים בעצמנו מתוך מודעות, אז כנראה שזו הדרך שבה זה יקרה: דרך פירוק שייכנס למקומות שלא נוח לנו שיהיו מודעים ושאנו חושבים שאפשר להעלימם.

מה שחשוב מאוד להבין בתהליך הזה לדעתי - וזה לא מודגש מספיק, גם לא בקרב מי שרואה את הדבר הגדול שמתרחש כאן ובעולם כתנועה תודעתית חדשה - הוא שההתפרקות הזו גם היא מובנית, לא פחות מעצימת העיניים שתיארתי קודם.

ממש כשם שתינוק שלומד ללכת - נופל, ואנו לא מכנים זאת ׳כישלון׳ אלא מבינים שזה חלק מהתהליך בדרך לזה שהוא ילמד את החדש, ילמד ללכת, כך בדיוק גם ההתפרקות שמתרחשת כעת, ומחירה הכאוב, היא חלק בלתי נפרד מתהליך עצום שאי אפשר לדלג עליו. קמילה וצמיחה תמיד שזורות יחד.

ההתפרקות תקרה, כי זה מובנה, אך מה שיחולל את ההבדל הוא התודעה האנושית - התייחסותה להתפרקות הזו, תגובתה ופעולתה ביחס אליה.

אם כך, מה עלינו לעשות?

לשאול שאלות;

להביא את מידת האומץ - פנימה;

לא לקפוץ למסקנות דוגמטיות תבניתיות;

לקחת אחריות במקומות הכי ׳טריווייאליים׳ (הם רק לכאורה כאלו) בחיי היומיום שלנו, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אחרים - לא לפחד להודות בטעות, להכיר במעידה (גם ביני לבין עצמי), וכדומה;

ואם משהו מזה קורה - זה המון.

ולהמשיך עם זה.

זוהי ההגנה העצמית הפרטית של האדם. במילים אחרות - לבסס עמדה איתנה מול המוזה ׳אימפריה׳ החושפת את החולשות האנושיות שלנו, ובמקום להסתירן תחת כתר כלשהו, להכיר בהן; כך נוכל לא רק להודות לאותה מוזה, אלא גם בהדרגה לקחת אחריות ולברוא מוסר אותנטי - פרטי וקהילתי.

(צילום: פרטי).