• יפעת אהרן

המנהיג שלי ואני יצאנו לדרך - על אורה של החשיבה האנושית




״שערו שמישהו אומר: ׳המין האנושי התפתח. התקדמות היא מציאות אבולוציונית. התקדמות זו מגלה עצמה בעובדה שהאדם נהיה אינדיבידואל חזק יותר בטבעו ובישותו. זה נובע מכך שהיכן שבזמנים עתיקים, מנהיגות היתה הסמכות לבני אדם, בזמנים שיבואו סוג זה של מנהיגות יוחלף על ידי חוכמה וידע אובייקטיביים. המנהיגות האישית תיסוג ותהיה רק מכשיר ואמצעי להבאת חוכמה אובייקטיבית לאדם. נקודת המבט האידיאלית היא זו שהמורה האוקולטי אינו שונה ממורה למתמטיקה, אשר כפי שניתן לראות יש לו תפקיד. אבל מתמטיקה אינה מתקבלת רק בגלל האוטוריטה של המורה למתמטיקה. כל אינדיבידואל מקבל מתמטיקה בגלל שבהדרגה הוא רוכש ידע והבנה של הדברים החיוניים. מכאן יבוא יותר ויותר היסוד של החוכמה ושל הידע במקום היסוד של האישיות׳… שערו שאמירה שכזו תעמוד בפני אחרת, האומרת: ׳העולם מסתובב הלאה כמו גלגל. בימים עתיקים היה מורה גדול לאנושות, וכעת מורה חדש צריך לבוא…׳. כשעומדים בפני אמירה כזו, זה בלתי אפשרי לקבל את העיקרון הנוח שאפשר להאמין בזה או באחר. אם כן, זה עניין להחלטה: איזה מן השניים מתקבל על הדעת? יש ברירה בין החלטה ששום התקדמות אינה מיוחסת לאנושות וכל מה שנחשב הוא החזרה הנצחית, או האם האנושות באמת מתקדמת ולאבולוציה יש משמעות ומטרה. אלו המסרבים להכיר בכל משמעות באבולוציה יכולים לדבר, אם הם רוצים, על החזרה הנצחית של תקופות של זמן. אבל אלו המוצאים משמעות ומטרה בקיום האדמה כפי שהוא מובא לאור על ידי מחקר רוחי, לא ידברו על חזרה נצחית של משהו – אשר למעשה אינו מתרחש.


במילים אחרות, ר׳ שטיינר מבקש לומר בדוגמא זו, כי האנושות הולכת ומתפתחת, גם כשנראה שדברים חוזרים על עצמם, למעשה הם באבולוציה, וזו לא חזרתיות של מעגל סגור.

לו האנושות היתה רק חזרה חוזרת ונשנית על אותו הדבר, לא היתה משמעות לקיום שלנו, למעשה.

יש להודות כי יש בכך הגיון עמוק.


גם בחיים הפרטיים שלנו אנו חשים בתהליך התפתחותי, אם נסכים לשים לב לזה בתודעה שלנו. אינני אותו אדם היום כפי שהייתי בעבר, אפילו לא אתמול...


אכן, יש יסוד שהוא נקודה מהותית של ״אני״ קיים/קיימת, אבל היסוד הזה כל הזמן בתנועה, בהשתנות דרך הזמן והתנועה שלי בו. כך שגם פעם הייתי ״אני״ וגם היום אני ״אני״, אבל זה לא אותו ״אני״  צברתי בינתיים שנים רבות של ניסיון, של חכמה, של משמעות ושל תובנות שמעולם לא היו חלקי קודם לכן.


וכיצד זה קשור להקשבה לסמכות/לאוטוריטה?

כשם שילד מתפתח בהדרגה ועובר מהקשבה להיקף החיצוני לו – הוריו/מוריו/חבריו וכו׳ – ולומד בהדרגה לפתח את קולו האינדיבידואלי שלו (הכל תלוי ברצון שלו לעשות כן), כך גם התודעה האנושית מתפתחת; לפיכך, בזמנים-עברו הצורך בהנהגה קבוצתית/משפחתית/לאומית/מקצועית/ בינלאומית היה מחוייב המציאות, כדי לקבל את ההנחיות מבחוץ, על פי שיקול דעתם של אותם ״מנהיגים״ מבחוץ - והכוונה היא לכל מיני ׳מנהיגים׳, כולל מורים רוחניים או אנשי דת, רופאים וכדומה; אלא שהזמנים האלו הולכים ומתפוררים מזה כמה עשרות שנים, גם אם לא ממש שמנו לב לזה. זה בכל זאת קורה. האדם האינדיבידואל למעשה הולך ומפתח את קולו שלו, אשר לכאורה הוא קול סובייקטיבי אלא שאין בכך סתירה לחיפוש אחר אמת אובייקטיבית, המשותפת לו ולשאר האינדיבידואלים.


לכן מביא שטיינר את הדוגמא הנ״ל כדי להמחיש אמת אוניברסלית אובייקטיבית, קרי, התפתחותה האבולוציונית של התודעה ולא חזרתיות שלה – אמת שכל אדם יוכל לזהות גם כאינדיבידואל!

וכך, בהדרגה, ואם ירצו בכך – יפתח כל אחד מבני האנוש את הכישור הזה לדעת-את-עצמו וכך גם

לבסס ערוץ אשר מחבר אותו אל אמת אוניברסלית.


זה נשמע מורכב ומזמין התנגדות, אך למעשה עמדה זו מבוססת על משהו פשוט מאוד: הגיון ושיפוט בריא. כך, ממש כשם שבמתימטיקה אין ויכוח כי 2+2 הם 4 (ולא משנה מה ימציאו סביב זה) – גם אם כל אחד יגיע לזה בדרך שונה (1+3 וכו׳, עד האינסוף) - כך יילכו ויתרבו המישורים והתחומים בהם בני האנוש יוכלו להגיע להסכמה אובייקטיבית שכזו, בדרכים האינדיבידואליות האישיות !

זה נפלא !

זה אומר שכולנו יחד, ובו זמנית אף אחד/ת לא מאבד/ת מן הייחודיות שלו/ה !


אך יש להקשות כאן: כאדם מוגבל איני יכולה לרכוש ידע והגיון ביחס לכל תחומי החיים (אינסטלציה, שפות, רפואה, נגרות, וכך הלאה) - אם כך, כיצד אפעיל שיפוט לגבי תחום שבו אין לי את הידע הדרוש?

בכך שאפעיל שיקול דעת ביחס לאדם אליו אני פונה, שהוא הסמכות בידיה אני מפקידה מרצוני את עצמי (אותו אינסטלטור, מורה לשפה, רופא, נגר, וכו׳); שום דבר אינו פוטר אותי משיקול דעת, וקודם כל ביחס לאדם שכיניתי אותו כאן ״מנהיג״ או זה הבא-מחוצה-לי.

אמנם, על מנת להפעיל שיקול דעת ביחס לאדם העומד מולי ומציע לי את הצעתו/השקפתו וכו׳ - עליי לפתח מידה מבוססת על ידיעה-עצמית. כי על מנת שאזהה שהוא מפחד, עליי להכיר מתי אני פחדתי בעבר, כי כך יש סיכוי להימנע מהנחות והשערות שלי לגביו; על מנת שאזהה אמינות אצלו, עליי לזהות מתי אני פעלתי מתוך אמינות. וכך הלאה.


ידיעה-עצמית היא אפשרית, והיא מחוייבת המציאות, והיא פרי מתוק ומשמעותי בחיים האנושיים.


עליי בעצמי לחשוב, בצורה חופשית ואחראית, בעומדי מול אותו ״מנהיג״ כזה או אחר (במשפחה, בבית הספר, במרפאה, בממשלה וכו׳) המציג תמונה מסוימת של המציאות; עליי, ועל כל אדם – רק אם יחפוץ בכך כאמור – לעצור, לחשוב בעזרת חשיבה עצמאית ולבחון את התמונה הנ״ל המוצעת לו מבחוץ אך ורק על פי שיקול דעתו שלו-עצמו, דרך שיפוט בריא, דרך הסתכלות על עובדות המציאות ולא הפרשנות שלה, דרך שקילת שיקולים על פי ניסיון חייו עד כה, דרך השאלה מהו העיקר ומהו הטפל, דרך השאלה אם מאחורי התמונה המוצעת לו ישנו כוח זר (כגון פחד, רצון לשליטה וכדומה, רצון לאחוז בקיים ולא לנוע קדימה, וכדומה).


עצם הרצון להיות נכון לשאול את השאלות, להפעיל שיפוט בריא – גם אם עדיין התשובה לא מגיעה – עצם הרצון הזה לא-יסולא-בפז, משום שהוא מבטא את היסוד האדמי של בן האנוש, היסוד החושב, השואל, הערני, המודע, המתפתח תדיר, ובעיקר את היסוד האחראי שבו !


המלצתי היא שתעצרו רגע את הקריאה כאן, ונסו להיזכר ברגעים בחייכם - אפילו ספורים! - בהם עצרתם כך לבדוק, לשאול, לחשוב בעצמכם אם הצעה הבאה אליכם מן ההיקף (ממורה, מבן משפחה, מאיש מקצוע) מתאימה לכם כך שתאמצו אותה, או שלא...

לכל אדם יש רגעים כאלו בחיים, כשהוא צלול, לא פוחד, אלא נמצא שם ויודע, יודע משהו בעצמו.


בימים אלו, החשיבות להמשך טיפוחו ופיתוחו של יסוד זה – במתינות, בתשומת-לב, לא באופן ילדותי – הינה ראשונה במעלה, בהיותנו מוצפים באינסוף הכתבות מן החוץ, אשר משוועות לחשיבת-האדם הערה. שאם לא כן, האנושות על כל אינדיבידואליה תלך ותמצא עצמה שוקעת בבוץ עמוק, שהולך ומעמיק, של אבדן-דרך וביטול עצמי, תחת תשומת לב ערה ואחראית ליצירת חיי כל אחת ואחד מאיתנו במו-חשיבתנו.


זהו האור המפציע של החשיבה האנושית.


**

(הציטוט הנ״ל של ר׳ שטיינר לקוח מתוך הרצאה מיום 20.6.1912 – ניתן לקרוא את ההרצאה כולה בקישור שלהלן:


http://daniel-zahavi.co.il/%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%9e%d7%99-09/).





62 צפיות0 תגובות