התאהבות בהתהוות

זה פוסט קצת שונה... ובו טקסט נפלא של גתה (בתרגומו הנהדר של שאול טשרניחובסקי) המקביל את תהליך התפתחות הצמח לתהליך אריגתה של זוגיות אנושית אוהבת.

אני מציעה לקחת נשימה של אורך-רוח, להשתקע בסבלנות במילים ובמה שהן מהדהדות...

כמה יופי יש בטקסט הזה! המילים מתארות תמונות פלאיות, תמונות של בריאה, המציירות ״חידה קדושה״, כלשונו של גתה; ומ״חידה קדושה״ זו הוא לומד גם על הקשר הזוגי, על כוח האהבה - הנובע גם הוא מאותו מקור בריאה רוחי.

הניסיון ׳להסביר׳ את הטקסט - יחטא לו. המילים, כאמור, המבטאות תמונות חיות, מבקשות מאיתנו לקחתן ולתת לתמונה לעלות מתוכן בתודעתנו. כך, כפי שהוא פונה לאהובתו ומכוון אותה להתבוננות בצמח, כך אנו מוזמנים להתבונן בתמונות הפנימיות העולות בנו, והנובעות מתוך המילים.

נקרא ונעצור, אפשר גם לעצום עיניים לרגע, ולראות את התמונה הפנימית המתהווה. כך נהפוך שותפים למהות חיה היוצאת ועולה מתוך השיר.

יחד עם זאת, אציע כמה מילים מתוך התמונות הפנימיות המתחיות נוכח קריאת הטקסט היפייפה הזה.

---

הִשְׁתַּנּוּת צוּרַת הַצְּמָחִים/ יוהאן וולפגנג פון גתה(1)

הִנֵּךְ נְבוֹכָה, אֲהוּבָה, מֵאוֹתָהּ עִרְבּוּבְיָה שֶׁל אַלְפֵי

פְּרָחִים בֶּהָמוֹן הָרָב אֲשֶׁר מִסָּבִיב בַּגָּן.

רַבִּים הַשֵּׁמוֹת תִּשְׁמָעִי, וְחוֹזְרִים הַשֵּׁמוֹת חָלִילָה,

בְּצִלְצוּל בַּרְבָּרִי וְזָר מַטְרִיד אֶת אָזְנֵךָ הַשֵּׁם.

דּוֹמָה צוּרָה לְצוּרָה וְאֵינָהּ שָׁוָה לַחֲבֶרְתָּהּ;

מַשְׁמַע: בְּכָל אוֹתוֹ הַכְּלָל יֵשׁ אֶחָד חֹק מָלֵא סוֹד,

יֶשְׁנָהּ חִידָה קְדוֹשָׁה, וְלוּ אַךְ יָכֹלְתִּי, יוֹנָתִי,

לִמְסֹר וְאֶמְסֹר לָךְ אוֹתוֹ הַפִּתְרוֹן מִיָּד.

אָנָּא, הִסְתַּכְּלִי בַּצֶּמַח, רְאִי אֵיךְ יִתְהַוֶּה וְיַעֲלֶה

דַּרְגָּה דַּרְגָּה עַד יִהְיֶה פֶּרַח וּפְרִי.

״דרגה דרגה ...״ תהליך של התהוות המתרחשת כאילו מעצמה, מתוך הכוחות הרוחיים הפעילים בטבע עצמו, הגם שאינם גלויים לחושים הרגילים שלנו. ובתוך התהוות זו, בתמונת הבלבול העולה מריבוי השמות של אלפי הפרחים בגן ומצלצולים שונים, בתוכה מתחווה חוק אחד מלא סוד, שאותו הוא מבקש למסור לאהובתו.

הוּא מִן הַזֶּרַע יִתְפַּתַּח, לִכְשֶׁיִּקְרָאֶנּוּ לְחַיִּים

חֵיק הָאֲדָמָה הֶחָם, אוֹתוֹ חֵיק מַפְרִיא בַלָּט,

בְּיַד הָאוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַמִּתְנוֹעַעַת לְעוֹלָם

תִּמְסֹר אוֹתוֹ מִיָּד – בִּנְיָן שֶׁל עָלִים מְאֹד רַךְ.

יָשֵׁן בַּזֶּרַע הַכֹּחַ; וּמַתְחִיל מִתְעוֹרֵר הַצֶּלֶם

הָיָה עָצוּר בִּפְנִים, נָתוּן בַּקְּלִפָּה מִחוּץ.

עָלָה, שֹׁרֶשׁ וְנֶבֶט בְּנוּיִים-לְמֶחֱצָה, אֵין-צֶבַע.

גַּרְעִין קָשֶׁה זֶה – חַיִּים שְׁקֵטִים יֵש בּוֹ.

אוּלָם בְּשָׁאֳפוֹ מָעְלָה, טָפַח לְרֹע שֶׁל לַחְלוּחִית,

פָּרַץ וְעָלָה אֶל עָל מִמַּחֲשַׁכֵּי הַלֵּיל.

״האורה הקדושה המתנועעת לעולם״ קשורה עם הכוח הטמון בזרע וישן בתוכו, ודרכם מתחולל תהליך התעוררות, עדיין נסתר, עדיין מופנם ובלתי נגלה, חבוי. כמו ברחם, חיים מתעוררים תחילה בחשיכה.

אנו, הצופים מן החוץ, רואים אך קליפה, גרעין קשה; אך כוח בריאה זה - אדיר הוא, כוח היצירה, והוא שואף למעלה ופורץ מתוך החושך אל הגבהים. כך, אנו עדים לנבט הנובט ושואף לאור.

הנבט באדמה, כמו עובר ברחם אמו, הוא גם רוח האדם, השואפת למרחבי התודעה: ״מן־המצר קראתי יה ענני במרחב יה״ (תהלים פרק קיח פסוק ה).

נפש האדם, המתווכת בין גופו הפיזי ובין תודעתו הרוחית, מבקשת את המרחבים של ״האני״, בדיוק כמו בתמונה שמביא בפנינו גתה על הכוח הפעיל בנבט, המבקש לצאת אל-על - ומיטיב לבטא זאת גם הרב קוק במילותיו:

״מרחבים מרחבים מרחבי-אל איוותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, היגיון ונימוס - מעל לכל אלה שטה היא ועפה ממעל לכל אשר יקרא בכל שם, ממרום מכל עונג, מכל נועם ויופי, ממרום לכל נשגב ונאצל". " ("שירת הרב", סיני י"ז, תש"ה).

והנה - החושך הוא התנאי ליציאה זו אל הגבהים, אל האור. זוהי התנועה, התנועה האינסופית בהתעלות גוברת היוצאת מן המיצר, מן המקום החשוך, אל המקום הרחב, שבו אור התודעה מביא לנו בין היתר תובנות חדשות, פרספקטיבות חדשות על תפיסות מקובעות שלנו מבוססות-עבר, מתוך תוהו ובוהו אל בריאה חדשה.

אותו חושך, שאנו מבקשים לא-אחת לברוח ממנו, לגרשו, הוא התנאי לצמיחה. באירועי חיינו הוא כרוך במפגשים עם קשיים וכאבים למיניהם.

אֶפֶס לְעוֹלָם פְּשׁוּטָה צוּרַת חִזָּיוֹן בְּרֵאשִׁיתָהּ,

כֵּן גַּם טִבְעוֹ שֶׁל זֶה – צֶמַח – יֶלֶד בַּיְקוּם.

תֵּכֶף יוֹפִיעַ עוֹד נֵצֶר, וּלְעוֹלָם בְּצוּרָה קִדְּמַתָּה,

מִדֵּי יִתְנַשֵּׂא אֶל עָל – קֶשֶׁר עַל קֶשֶׁר לְאֵין סוֹף.

אָכֵן לֹא תָמִיד כְּצַלְמָהּ, כִּי מַאֲלִיפִים וְשׁוֹנִים

פְנֵי הֶעָלֶה הַבָּא עִם גְּמַר צוּרָתוֹ, רְאִי.

יוֹתֵר גְּדוֹלִים וְנִפְרָדִים וּפְגוּמִים חֲלָקָיו וְחֻדָּיו,

אֲשֶׁר נָחוּ עַד כֹּה דְבוּקִים בַּכְּלִי זֶה בָזֶה.

כוחות הצורה פועלים בתהליך בריאה זה, ובתחילה נדמה כי הצורה - פשוטה היא. אך למעשה, גם צורה זו טומנת בחובה תהליך התפתחותי צפוי, עת יופיע נצר ועוד נצר בתוך תהליך הצמיחה הזה, כמו ילד אשר גדל ותודעתו מתפתחת בהדרגה, נצר ועוד נצר, כך נובטת התודעה האנושית האינדיבידואלית הייחודית של כל אדם ואדם, תודעה שעד כה היתה חבויה, דבוקה ומוסתרת, והיא נפתחת לאיטה.

כָּכָה יַגִּיעַ עַד פִּסְגַּת גְּמָר זֶה שִׁכְלוּלוֹ לוֹ נוֹעָד,

לוּ גַּם תִּשְׁתָּאִי מְאֹד לִרְאוֹת בְּמִין זֶה וָזֶה,

פּוֹרֶה הַשֶׁטַח וְכַשֶּׂה, רַבִּים הַצְּלָעוֹת וְהַחֻדִּים.

נִדְמֶה, אֵין קֵץ וְאֵין גְּבוּל לְשֶׁפַע הַנֶּצֶר הַלָּז.

אךְ הַתּוֹלָדָה עוֹצֶרֶת בְּיָד נַעֲרָצָה בַּיְצִירָה.

הִיא גַם תַּנְחֶנָּה בְּרֹךְ כְּלַפֵּי הַשִּׁכְלוּל וְהַנּוֹי,

הוֹלְכָה וּמִקַמְּצָה בַּמִּיץ, הוֹלְכָה וּמְצֵרָה הַתְּעָלוֹת,

וְהִנֵּה בַּתְּמוּנָה מִיָּד נִגְלִים עֲקֵבוֹת שֶׁל רֹךְ.

וככל שתהליך הצורה הולך ומתגבש, ולרגע נדמה שאין לו גבול, הוא נעצר ״ביד נערצה״, ומעתה ואילך הרוך הוא שיפעל על המהות והיופי הנובעים מתוך הצורה, מתוך העיצוב הפילאי של תעלות הפרח והתפלגויותיו.

הרוך הזה מצוי גם בנו, אי-שם, מתחת ומעל ובעטיפות-האתר הבלתי נראות - גם אלו העוטפות את איברינו הפיזיים, וגם אלו הקולטות אליהן את החשיבה שלנו, את הזיכרונות. זהו אותו כוח אתרי רך, שבלעדיו שום צורה פיזית לא תוכל להתקיים אלא תיחשף מיידית לתהליכים של אטרופיה.

הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת עִזּוּז הַשָּׂפוֹת הַשּׁוֹאֲפוֹת הָלְאָה,

אֶלָּא צֶלַע הַגִּבְעוֹל הִיא תִּשְׁתַּכְלֵל, אַךְ הִיא.

אַךְ לְלֹא עָלֶה מְמַהֵר מִתְרוֹמֵם הַקָנֶה הֶעָדִין.

מַרְאֵה פְלָאִים בָּא צָד לֵב הַמִּסְתַּכֵּל בָּזֶה:

סָבִיב לוֹ סַבּוּ בְּעִגּוּל עוֹמְדִים לְלֹא-מִסְפָּר וּבְמִסְפָּר

עָלֶה בְּצַד עָלֶה קָט, עָלָה וְשׁוּב דּוֹמֶה לוֹ:

סָמוּךְ לַקֹּטֶב יִפָּרֵד אָז הַגָּבִיעַ הַחוֹסֶה,

בּוֹרֵא לִשִׁכְלוּל הַדְּמוּת כִּתְרֵי צִבְעוֹנִין וְהוֹד.

הנה מובא כאן תיאור סתום ונסתר, פרי התבוננותו הסבלנית של גתה בתופעת הצמיחה הפלאית. מתוך התבוננות חיה זו, ולא מתוך תיאוריה מדעית גרידא, גילה הוא את סוד החוק האחד המשותף לתהליך צמיחתו של הצמח והתהוות צורתו בהשתנות מתמדת - ואת התיאור הזה הוא מבקש למסור לנו כאן. ״מראה פלאים״ זה ייחשף למי שמסתכל עם ליבו, ולא עם שכלו; מראה פלאים של נביעת העלים מתוך הקנה (הגבעול), עד לפיסגת הצורה והיופי של עלי הכותרת מלאי ההוד.

כָּכָה יִתְנוֹסֵס הַטֶּבַע עִם גְּמַר שִׁכְלוּלוֹ וּמַרְאֶה

חֻלְיָה וְחֻלְיָה לְבָד, מַעֲלָה וּמַעֲלָה בַטּוּר,

תָּמִיד תָּשׁוּבִי תִּשְׁתָּאִי לִרְאוֹת הַפֶּרַח בְּנוּעוֹ

עַל הַקָּנֶה בְּתוֹךְ בִּנְיַן הֶעָלִים הַדַּק.

התבנית החיה הזו מתגלה ומגלה את סודה המשוכלל - החוליות, הטור העולה מעלה, תנועת הפרח הבוראת על הגבעול את בנין העלים.

איזה תיאור נפלא!

אַךְ אוֹתוֹ הוֹד אֵינוֹ אֶלָּא מְבַשֵּׂר יְצִירָה חֲדָשָׁה.

אָכֵן, זֶה עֲלֵה-הַגּוֹן מַרְגִּישׁ יַד-הָאֱלֹהִים.

תֵּכֶף יִתְכַּוֵּץ, מִיָּד, וְצוּרָה מִצּוּרָה תִפָּרֵד,

רַכָּה בְתַכְלִית-הָרֹךְ לְזִוּוּג עָתִיד לָבוֹא.

עוֹמְדִים הֵם בֶּאֱמוּנָה כָּל זוּגֵי הַחֶמֶד בְּיַחַד,

רַבִּים רַבִּים מְאֹד סָבִיב לְמִזְבַּח הַנּוֹי,

הִימֶן(2) בָּא מְרַחֵף לְכָאן, וְרֵיחוֹת נִיחוֹחַ מְתוּקִים

נוֹדְפִים בֶּהָדָר בַּכֹּל לִהְיוֹת מְחַיִּים הַכֹּל.

״הִימֶן״, האל האחראי על הנישואין, נכנס לתמונה כעת. שהרי מהו אותו הוד המוקרן מתוך תהליך צמיחה מופלא זה? הוד זה הוא המבשר, המביא את הבשורה. במילה ׳המבשר׳ - לשון ׳בשר׳ - מבקש גתה לרמוז ולכוון שוב אל אותה יד אלוהים, או יותר נכון - מילת האלוהים, שהיא אמנם בלתי נשמעת אך בוראת היא ונבראת בעצמה, עוברת תהליך של התגשמות מהבל הרוח (אמירה) אל הבשר, כלומר, אל העולם החושי-הגשמי ממש:

״1 בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר.....14 הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ...״ (הבשורה על פי יוחנן, פרק א׳).

הדבר, המילה, מילת האל הבוראת (״ויאמר אלוהים: יהי אור, ויהי אור״ - בראשית א, ג׳), בתוך ״מזבח הנוי״ של הפרח המפעים באה לידי ביטוי בהיפרדות הצורה על מנת לבסס את המשך הפרייה ורבייה ״לְזִוּוּג עָתִיד לָבוֹא״, בלשונו של גתה.

נראה, אם כך, כי כל התיאורים עד כה הכינו אותנו לתמונת הזיווג שאותה מחבר גתה לאותו אל הנישואין הִימֶן, הבא ומרחף כשם שדבורה מגיעה אל הצמח לקבל ממנו צוף; התהליך הנמשך יביא כיווץ והיפרדות הצורה, כלומר, הזרעים לעתיד-לבוא ייפרדו מן הצמח וכך ייווצר הבסיס להמשך החיים הפועמים, בשיכרון ריחות. הריח, כך נאמר בתורת הסוד, הוא החוש שייוותר באחרית הימים מכל יתר החושים כחוש ה׳שיפוט׳: ״וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ״ (ישעיהו, יא, ג׳).

תֵּכֶף צָצִים וְטוֹפְחִים קְהַל הֲמוֹן נְבָטִים בּוֹדְדִים

קְבוּעִים בְּנֹעַם בְּחֵיק פְּרִי אֲשֶׁר טִפַּח בְּהוֹד.

כָּכָה יְסַיֵּם הַטֶּבַע טַבַּעַת הַכֹּחוֹת הַנִּצְחִים,

אֶלָא שֶׁתֵּכֶף מִיָּד תּוֹפְסָה אַחֶרֶת בְּזוּ

כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ שַׁלְשַׁלְתָּם, שַׁלְשֶׁלֶת לְעִדָּן וְעִדָּנִים,

יִחְיֶה וְיִהְיֶה הַכֹּל חַיֵּי אֶחָד לְבָד.

מה התמונה הראשונה העולה כאן? ניתן לתמונה זו לדבר אלינו.. איזה מקום היא פוגשת בתוך נפשי?

שְׁאִי נָא, אֲהוּבָה, עֵינַיִךְ וּרְאִי: כָּל הֶהָמוֹן הַמְנֻמָּר

עָמַד מִנּוֹעַ וּכְבָר אֵינוֹ מְבַלְבֵּל הַלֵּב.

צֶמַח צֶמַח יַבִּיעַ לָךְ חֻקּוֹת עוֹלָם, חֹק-נִצְחִי,

פֶּרַח פֶּרַח לָךְ שָׂח, הוֹלֵךְ וְגָדֵל הַקּוֹל.

אֶפֶס פֹּה אַתְּ פּוֹתֶרֶת אוֹתוֹת הַקֹּדֶשׁ לָאֵלָה,

תִּרְאִי אוֹתָם בַּכֹּל, וְלוּ גַם בְּהִשְׁתַּנּוּת הַדְּמוּת.

כמו ב״שירת העשבים״ של ר׳ נחמן(3), גם כאן מזמין גתה את אהובתו להקשיב לשיח שמבקש כל פרח למסור לה, ובהקשבה הזו של האדם לטבע, לכוח הרוחי הפועם בטבע - הולך וגדל קולו של הפרח, ככל שהאדם מאפשר לו, נותן לו מקום. וכוח הקודש הזה מתחיל להתגלות יותר ויותר, ונראה בכל, ואיה האדם שישים ליבו לכך?

גָּזָם מְפַגֵּר בִּזְחִילָה, פַּרְפַּר מְמַהֵר בְּעִסְקוֹ,

שַׁנֵּה תְּשַׁנֶּה יַד-אָדָם צוּרָה יְעוּדָה מֵרֹאשׁ.

זִכְרִי אַתְּ אֵיךְ מִתּוֹךְ נֶבֶט הֶכֵּרוּת הִתְפַּתַּח,

צָץ בִּלִבֵּנוּ לְאַט הֶרְגֵּל חֲמוּדוֹת הַזֶּה,

הָלְכָה וְהִתְפַַּתְּחָה הָרֵעוּת בְּכֹחַ בְּתוֹךְ לְבָבֵנוּ,

עַד שֶׁהוֹלִיד לַקֵּץ אָמוֹר גַּם צִיצִים גַּם פְּרִי.

והגם שיד-אדם מתערבת בצורה הייעודית שהטבע יצר, האדם מוזמן להשתמש בכוח הזיכרון שלו, הוא כוח האני שלו, כדי לשמור את החוט המקשר למקור הדברים, לסיבת כל הסיבות. זיכרון זה הוא המחבר לא רק בין האדם לבין הבריאה, אלא גם בין שני בני אנוש, בין בני זוג, בין הורים וילדים.. זיכרון זה הוא הבסיס לחברות-אמת של הלב, משום שהוא מזכיר לנו את המקור המשותף, טרם ההתפלגות.

זִכְרִי וְזִכְרִי, אֵיךְ פִּתַּח הַטֶּבַע בְּצִנְעָה רִגְשֵׁנוּ,

הִלְבִּישׁ דְּמוּת, הִפְשִׁיט דְּמוּת, מַרְאוֹת שׁוֹנִים מְאֹד!

שִׂמְחִי גַם בְּיוֹם זֶה! הָאַהֲבָה הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹאֶפֶת

לַיְצוּר הַנַּעֲלֶה בִּפְרִי מַעַרְכֵי לֵבָב אֶחָד,

מַהֲלַךְ נֶפֶשׁ אֶחָד, לְמַעַן יִתְאַחֵד בְּהַשְׁקָפָה

אַחַת הַרְמוֹנִית הַזּוּג בְּעוֹלָם נַעֲלֶה מְאֹד.

וכך, לסיום, זיכרון זה מחזיר את תודעת האדם אל המקור הראשוני כאמור, אם יסכים לכך האדם כמובן, ולעדות של התהוות חוזרת, של דמויות שונות שלבשו ופשטו צורה גם בנו, כמו בצמח; והכל בהדרגה ובעבודה פנימית מאומצת על מנת לראות את האחד שבריבוי, את ההרמוניה של הזוגיות האנושית, את הלבנה הנוספת שהם בונים בכך בירושלים של מעלה.

---

(1) מאת: יוהאן וולפגנג פון גתה

תרגום: שאול טשרניחובסקי

מתוך אתר בן יהודה בקישור הזה.

(2) אלוהות הנישואים

(3) כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב ועֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה. (ליקוטי מוהר״ן, ח״ב, סג)