בהרצאה מיום 8.2.1904 מדגיש ר׳ שטיינר שלושה דברים עיקריים:
חשיבות השליטה במחשבות
חדילה מדיבור-סרק
ביטול השיפוט כלפי האחר ופיתוח הקשבה פעילה לאחר
את המאמץ בשלושת השלבים הבסיסיים והראשונים הנ״ל הוא קושר לפיתוח של יכולת חיבור לעולמות הרוח.
הוא שב ומדגיש, ולא רק בהרצאה זו כמובן, כי יכולת זו של חיבור לעולמות הרוח פתוחה בזמן הנוכחי לכל אדם באשר הוא אדם החפץ בכך, בשונה מזמנים קדומים, אז היתה יכולת זו פתוחה רק לאנשים שבחרו בדרך ההתקדשות. כיום דרך זו פתוחה לכולם.
בשאלה ׳למה לי להתחבר לעולמות הרוח׳ לא אעסוק כעת.
לדעתי, זו שאלה - שאם היא עולה - אזי כל אדם יצטרך לבחון אותה, קודם כל, בינו לבינו/בינה לבינה.
וכך מציע שטיינר:
רוב האנשים ...חושבים שצריך לטפס לידע העולמות העליונים דרך מבצעים מיוחדים, באמצעות אימון רוחי מאוד מיוחד. רבים יאמרו: ׳לעיתים כה קרובות ניסיתי לשלוט במחשבותיי, לעיתים כה קרובות ניסיתי ליישם את האמצעים שניתנו לי, ולא השגתי דבר.׳
אני יכול להאמין לכל זה. בתיאורים שלי לא רציתי לעורר את האמונה שזה קשה במיוחד לצעוד בשביל שבו אנו משיגים ידע עליון וגם לא רציתי לעורר את האמונה – שרבים רצו בה – שזה קל במיוחד. כי ביסודו של דבר, שתיהן מוטעות. ולכן, ברצוני להתבטא כעת ביחס לנושאים אלה ביתר דיוק. כלומר, אני רוצה לומר לאלו שטוענים שוב ושוב: ׳כיצד אוכל להאמין שבאמצעות שליטה במחשבות, סבלנות וכיו"ב אוכל להיות רואה [רוחי]......?׳
אלו האוחזים בהשקפה זו מדהימים אותי כמו אלה הטוענים: ׳איננו מבינים כיצד הקטר נע קדימה, כי מה שאנו רואים זה רק איש המשליך פחם לתוך מכונה.׳
זה ברור שאיש זה עושה משהו שאינו דומה כלל לתנועת הרכבת. ואף על פי כן, באמצעות החום שהוא יוצר נוצר הקיטור שגורם לתנועה. תמונה זו מראה בבהירות את מה שקורה בתחום הרוחי. כאשר אנו באמת מתאמצים לשלוט במחשבותינו, אזי פעילות זו של שליטה במחשבות מתייחסת למה שמושג לבסוף באותו אופן שבו פעילות איש הפחם בקטר מתייחסת למסע הרכבת מסט. פטרבורג לפריז.״
כלומר - אימון של שליטה במחשבות, שעניינו הראשוני הוא התרכזות במחשבה רצונית, ולא במחשבה לא רצונית, וכן גם הבחנה בין מחשבות סרק לבין מחשבות שיש בהן עיקר - מפנה מקום לתנועה קדימה, ליצירת דרך אם תרצו, כשם שזריקת הפחם לקטר יוצרת חום המניע את הרכבת קדימה [והגם שזוהי דוגמא ׳עתיקה׳ מזמניו של שטיינר, היא מאוד נהירה :) ].
**
בזבוז כוחות
״אפשר לפתח תמונה זו הלאה. דמיינו שאיש זה ממשיך לזרוק פחם לתוך התנור, עוד ועוד, אבל החום רק מתפזר החוצה לסביבה, ודבר לא נעשה כדי להפוך אותו לאנרגיה שתניע את הרכבת קדימה. חישבו כמה כוח מתבזבז כאן. זוהי עובדה שאנשים בתרבות שלנו מבזבזים כמויות לאין סוף של אנרגיה באותה דרך שבה אובד החום, כאשר כוחות החשיבה שלהם זורמים אל הסביבה – כמויות ללא גבול של אנרגיה המתפתחות בחיי החשיבה והרגש שלנו. מה שאובד בדרך זו יום יום וזורם לתוך חוסר משמעות יכול היה לשמש לרכישת ידע על-חושי ישיר...״.
ולא זו בלבד שהיעדר שליטה במחשבות מביא לחוסר תנועה ולחוסר התפתחות, הוא גם מביא לבזבוז של כוחות פנימיים יקרים. העובדה שאנו חיים בתרבות מערבית שבה כל הזמן זורמות מחשבות שאין לנו שליטה עליהן מביאה לבלבול, היעדר מטרה, תעייה ותהייה.
** דיעות קדומות
ומהו הקושי בשליטה במחשבות?
הקושי הוא המאמץ הנדרש ״לחתור כנגד אין סוף דעות קדומות״. שטיינר מביא דוגמא של מי שמחזק תרומה בשל מחשבה כי תרומה ונדבנות הם ערכים חשובים, אך אינו חושב עד הסוף, כלומר, לא ממשיך לחשוב ״לאן זורם כספו?״.
העמקת המחשבה היא זו שמייצרת שליטה חיונית על גיבוש העמדה האישית של האדם.
והוא ממשיך מתוך עמדה לא-ביקורתית:
״... זה נהיה קשה באופן בלתי יאמן עבור בני האדם לשלוט במחשבותיהם משום שאיננו יכולים לחיות אלא עם מיליונים ומיליונים של דעות קדומות ורעיונות מגובשים מראש. האם לא כל מחשבה שיש לנו היא בפשטות קביעת עמדה מראש או דעה קדומה? אם איננו מתאמצים להציב דעות קדומות אלו בבהירות לפני נפשנו, כדי שלפחות נשיג בפנימיותנו חופש מעולם הדעות הקדומות הזורמות לתוכנו יום יום, אזי שליטה במחשבות אינה אפשרית ואין זה אפשרי להגיע לראיה רוחית אמיתית....החיים המודרניים שלנו מעוצבים כך שיסיטו ויסיחו את החשיבה. זה כאילו הם רוצים להסיח את כוחות החשיבה שלנו מבחוץ בעזרת כוחות מגנטיים. הם המחריבים של הכוח האמיתי של הראיה הרוחית.״
**
יהירות וסקרנות
שטיינר מביא בהקשר זה את היהירות ואת הסקרנות כדוגמאות לבזבוז של אנרגיה, אשר לולא אלו היתה משרתת את טובת האנושות:
״יהירות עצומה לעולם לא תעמיק את האדם. ההתגברות על היהירות קלה עבור אלו החותרים להשגת שליטה במחשבות כמו עבור אלו שאינם רוצים להיתקע עם הדעות הקדומות של העולם.
הסקרנות פועלת להרס המתנה של הראיה הרוחית באותה מידה כמו היהירות. כבר בשעות המוקדמות של הבוקר אנשים מלאי סקרנות קוראים את העיתונים שלהם. על התשוקה נגזרת-הסקרנות לדעת מה שקורה, יש להתגבר. אנשים אינם יכולים להאמין שהסקרנות כה מזיקה למתנת הראיה הרוחית. הם גם לא מבחינים בין שתי דרכים לקבלת אינפורמציה. מעטים האנשים הלוקחים אותה פנימה, לא משום שהם סקרנים, אלא כדי להשתמש בה כמכשיר. הם אינם רוכשים את האינפורמציה למענם, אלא כדי לעזור לאנשים אחרים כשתבוא הזדמנות לכך.״
יהירות מונעת, איפוא, מן האדם להפנות את כוחותיו לתועלת אמיתית עבור העולם;
סקרנות בצורתה הלא נכונה (האגואיסטית) לאדם להתמקד בטפל, ולא בעיקר.
הוסיפו לעיתונים שהוא מזכיר את הסמארטפונים של היום, והאפקט הוא אותו אפקט, אך גרוע יותר.
**
העורב
המכשול העומד בפני האדם כיום הוא האינדיבידואליות בצורתה המצומצמת. במילים אחרות, התפתחות התודעה לכך שכל אדם הוא עצמאי ובעל דיעות נפרדות ואינדיבידואליות היא מבורכת, אך הביאה עמה גם ׳צל׳ מסויים, הצל של השיפוט. ההיצמדות ל׳זו הדיעה שלי׳ מביאה לשיפוט בלתי-פוסק כלפי הדיעות של האחר, מה שלא מאפשר לאדם את הכרת האחר, את הזזת הדיעות הקדומות הצידה ואת החירות הפנימית:
״עלינו לעשות את מעשינו, את פעולותינו, פוריים, כך שיעזרו לכל אחד, כך שיציתו שאיפה משום שהם מעשים של כוחות חיים.
כל זה הוא כמעט בלתי אפשרי בתרבות שלנו, היכן שכל אחד מאמין שהוא או היא זכאי שתהיה לו דעה, מאמין שהוא עצמו או היא עצמה רשאים בצדק למצוא דבר אחד טוב וגדול ודבר אחר רע. כך התרבות שלנו אינה מביאה אותנו אפילו לצעד הראשון בַּשְביל אל ידע עליון, לשלב שנקרא 'עורב'. בשפה של המתקדש 'עורב' מסמל מישהו החותר בלא אנוכיות שלא לשפוט. אין זה אומר שאנשים כאלה נהיים אדישים, אלא שהם פשוט נרתעים מלחרוץ משפט. המילה 'עורב' מאפיינת אנשים שאינם אומרים שהדבר החשוב ביותר הוא מה שהם חושבים אודות אנשים אחרים ואודות מצבם, אלא מוטב אומרים לעצמם, ׳עליי למצוא מה אחרים חושבים אודותם, עליי להשקיע עצמי בנפשות אחרים ולמצוא מה חי בהן.׳ אם מישהו עושה זאת, הוא הגיע לשלב הראשון. ושוב, זה קל מאוד עבור אלו שאינם חיים עם דעות קדומות, אבל קשה מאוד עבור אלו החיים בתרבות המודרנית וצריכים להימנע מביקורת.״
בשפה העתיקה על דימוייה וסמליה, ״ה'עורב' ..... זהו השלב הראשון שצריך לצלול לתוך כל נפש. המתקדשים הגדולים עברו כולם דרך שלב זה. היה עליהם להבין מדוע אדם עושה דבר זה או אחר. הביטו סביב בעולמכם שלכם: איש אחד עושה כך ואיש אחר עושה אחרת. אנשים כה נוטים לומר: "הוא עשה זאת, הוא לא היה צריך לעשות זאת." מה שמהותי כאן הוא לא לשפוט מדוע אדם עשה זה או זה. בסיכום, אלו המבקשים לפתח חיים פנימיים צריכים לעבור דרך החיים של ה'עורב'. מבלי דעה קדומה הם צריכים לחפש בכל נפש את המניעים לפעולות.״
**
דוגמא מחיי היומיום
חישבו שאתם יושבים מול חבר/ה או בן/בת משפחה. היא אומרת משהו, ובכם עולה מיידית שיפוט/ביקורת נחרצת (״היא לא מבינה מה היא אומרת בכלל!״). זה משום שאתם צמודים לדיעה האישית (הקדומה, כלומר, המצוייה בכם מראש) שלכם.
ונניח שבאותו רגע אתם קולטים את עצמכם עושים זאת, ומחליטים לשים את הדיעה שלכם בצד, ולהתמקד בשאלה ״למה היא בכלל אומרת את זה, מאיפה היא מדברת בתוכה כעת?״.
באותו רגע עשיתם משהו מאוד מאוד משמעותי בתוך התודעה שלכם. לא רק שלטתם במחשבות שלכם, לא רק התעניינתם באחר, אלא גם יצרתם מרחב של תנועה לאפשר למשהו חדש להיכנס.
רגע, אני מבקשת להדגיש משהו חשוב: קשה לעשות את זה. בהחלט קשה. וכשיודעים שקשה, אז אפשר לעשות זאת.
**
דיבור ורכילות
שטיינר חוזר בהמשך ההרצאה אל היהירות והסקרנות, מוסיף לזה את הרכילות ומדגיש כי ״ברגע שאתה חותר לספק את סקרנותך אתה משליך הצידה את הכוחות הרוחיים שלך. אם תשמור אותם לעצמך, תוכל לשנות אותם לידע עליון. אם תוכל רק פעם אחת לא לראות משהו שאתה באמת רוצה לראות, אז אתה חוסך אנרגיה, אנרגיה שנשארת בתוכך, שאינה אובדת. אותו דבר קורה כאשר אתה מכניע את האימפולס להעביר אינפורמציה לאחרים.״
וכאן הוא עובר לחשיבות הדיבור הנכון:
״בכל פעם שמשהו נאמר היכן שהוא, זה צריך להיאמר הלאה כך שהעולם הסובב ייהנה מזה גם כן. לא צריך לשתף את הדברים עם אחרים רק לשם הדיבור, אלא מוטב שכל מילה תשמש לבטא רק את מה שצריך להיאמר. כאשר זה נהיה לחוק יסוד אז מתנת הראיה הרוחית תתפתח בהדרגה. זהו הניסיון של אלו שרואים. אלו שצריכים תמיד לדבר, אפילו כאשר המילים שלהם חסרות משמעות לחלוטין, לא יגיעו רחוק. אנו יכולים לשמר כוחות בתוכנו רק על ידי התגברות על הדחף להעביר אינפורמציה חסרת מהות או משמעות.״
דיבור לשם דיבור גוזל כוחות, שאחרת יכולים לשמש להתפתחות משמעותית.
נכון, כולנו בני אדם.
אני לא חושבת ששטיינר מבקש מאיתנו להיות בודהות כאן.
הוא כן מפנה את תשומת הלב - והוא לא היחיד כמובן, אלו הם פרקטיקות המצויות בערוצים רבים של ידיעה פנימית בתרבויות ומסורות רבות ושונות - לדברים המצויים בחיי היומיום שלנו, נחשבים ״שוליים״, אך למעשה הם המהות של ההתפתחות.
**
הצעיף
וכעת, השלב של ׳הצעיף׳ - השלב המפנה אותך פנימה לשאלה: ״מאיזה מקום אני מדבר בתוכי?״.
האחריות אל המילים שאני מוציא/ה מהפה שלי היא עליי, ועליי בלבד:
״אלו הטועמים כל מילה יחידה, אם יש לומר אותה בדרך זו או אחרת, אשר דרך בדיקה תמידית של המילים שלהם איבדו את היכולת 'לפצוע', אלו אשר כיסו עצמם בצעיף, והם מדברים דרך הצעיף – אלו הם 'המצועפים'. הם כה התקדמו שהם עצמם נהיו לבוראים של אישיותם שלהם, הבוחנים ושולטים בעצמם בכל תנועה של היד, בכל מילה.״
**
הפיתוי
ואין התגברות על פיתוי ללא מפגש עם הפיתוי:
״אם כן, האויבים הגדולים ביותר של התפתחות פנימית עליונה הם: סקרנות, יהירות, דיבורים ריקים – היכן שמילים מדוברות לשם דיבור במקום לחכות ולראות אם המילים נחוצות ואם האחרים רוצים להקשיב – ולבסוף נפילה לפיתוי.״
ומשמגיע הפיתוי, יש להכירו ולזהותו, ואז לפתח את היכולת לצעוד לצידו ולא ליפול לתוכו. הפיתוי (בדמות כל השלושה הנ״ל, וכן בדמות רגשות שונים המסיחים את האדם מן המרכז הפנימי שלו) נועד לחזק את כוח האני של האדם, המהות הפנימית המאפיינת אותו באשר הוא אדם.
Comments