• יפעת אהרן

ילדים

״כשהיינו מגיעים לאיזו עיר שהיא, היו מאכסנים אותנו בבתי הסוהר של אותה עיר. זוהמה, סירחון, קור, פשפשים, ובכל זאת לפחות היה גג מעל ראשינו ומעט מנוח לרגליים היגעות... לא רק חפצינו נסעו בעגלות, גם נשותיהם, ילדיהם וכלותיהם של הגולים. איזה פלא, איזה שמחה הם ילדים! ...שלג, כפור, לכלוך, גשם, בוץ חלקלק, דרגשי בית סוהר מטונפים, מלאי פשפשים, גסותם וקללותיהם של סוהרים… ואז, נחמתך היחידה היא הקטנים היושבים שם, בעגלה. אתה מסתכל בעיניהם הטהורות, לבך מתחמם וקרחון נשמתך מפשיר. הייתי לוקח לפעמים את אחד הילדים על ידי והאם היתה מתנגדת: ׳הנח, גם בלי הילד קשה לך ללכת!׳ הייתי מכניס אותו מתחת לפרוותי, לוחצו אל לבי, וכך הולך ומהרהר: כשננצח, ולבטח ננצח! כשנבנה את העולם החדש, ולבטח נבנה! האוצר היקר ביותר יהיה הילדים, ולהם תהיה נתונה דאגתנו..״.

(מתוך הספר ״הדרך יוצאת למרחקים״, מאת אלכסנדרה בורשטיין, ספריית פועלים, עמ׳ 131-132).


*

עולם חדש.

גם עכשיו, בימים בהם אנו עדים למשהו שנראה כמו הרס העולם המוכר לנו, ההרגלים והדפוסים והמוסכמות הסוציאליות, ועוד - גם בימים האלו יש תחושה של נחיצות של לב לבנות עולם חדש, כזה שיש בו הרבה הרבה יותר לב. עולם חדש. עולם של מודעות ערה עבור הילדים שלנו. עולם שבו נספר להם שיש בהם משהו פלאי, בכל אחת ואחד מהם, ושהמשהו הפלאי הייחודי הזה יגדל איתם כשהם יתבגרו, ושהם יגלו אותו, ויממשו את עצמם בעולם, כל אחת ואחד בדרך הייחודית שלה/שלו.


עולם חדש.

עולם שבו אנו, המבוגרים, ניקח אחריות על ההריסות שהבאנו לעולם הישן. הריסות שאמנם הן הכרחיות, כי אין חדש בלי הרס של הישן, אך אוי... הדרך שבה בחרנו להרוס... איזו דרך... לפחות שהיתה הלימה עם חוק ההרס (אינבולוציה) של העולם.. לפחות מעט הלימה.


עולם חדש.

עולם שבו אנו מביאים אבולוציה חדשה לא רק מכיוון שזהו החוק של הבריאה - חורבן ובנייה, בנייה וחורבן - אלא גם משום שיש אדם שבא להיות המוביל של הבריאה מתוך האין, בזכות מודעות ובזכות הלב, בזכות בחירה ברוח ולא רק בחומר, שבולע אותו, את האדם, כמו בולען ללא תחתית.


עולם חדש.

האחריות היא שלנו. בכל רגע אפשר לבנות עולם חדש, מתוך החלטה מודעת ואחראית.

כדי שנוכל להסתכל לילדים שלנו בעיניים.





7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול