נתקלתי בשיר הזה בפייסבוק, ובתחילה שיתפתי אותו כפי שהוא.
אחר כך, בעקבות שאלה של חברה ושיחה שלנו עליו, עלו בי כמה תובנות ומחשבות.
איני יודעת למי כתבה המשוררת את השיר. כנראה לחברה שלה? אולי זו בכלל חברה, כלומר, society ? אולי זה גם וגם.
השיר, בקריאה ראשונה, אני חושבת שהוא מעורר תחושות שונות, אולי הזדהות (״כן, זה נכון, בדיוק כך אני מרגיש/ה״), או כעס על אחרים (״איך אנשים לא רואים מה קורה ולא אכפת להם״) או תסכול (״עוד מישהי שמתלוננת על המצב בעזה ולא את מה שקורה כאן״, או להיפך), אדישות (״ממילא אין מה לעשות מול כל הדבר הזה״) ועוד.
במחשבה נוספת אני מבינה את חשיבות השיר הזה בכך שהוא מצביע על תודעה חדשה, תודעה של ״ככה זה״, שמצביעה לכאורה על מעין האדישות שאליה כנראה מכוונת המשוררת, בהפוך על הפוך: שהרי אדישות שמובעת בשירה אינה באמת אדישות. לא כותבים שירה מתוך אדישות.
התודעה החדשה שאני רואה כאן היא המודעות לעצם העובדה שאנו מסוגלים בכלל להיות אדישים למעשים מזוויעים - בשני הצדדים, בכל הצדדים.
״הילדה הרעבה״ אלו מילים לתמונה קשה. חוסר באוכל הוא הקושי הראשוני הבסיסי לקיום. ההזנה של אם לילדיה היא המהות הראשונית של קיום, וההזנה הזו אינה רק פיסית, היא קיומית גם במישורים של דאגה וחיבור, ביטחון ותמיכה, ועוד.
ונוכח זאת, אדישות לצרכים של ילדים, הן לצורך באוכל פיסי כדי להתקיים והן לצרכים ב׳אוכל׳ שאינו פיזי, כמו ביטחון והרגעה - זו אדישות כוללת, רחבה, חוצת גבולות גיאוגרפיים. זוהי אדישות מוסרית שמצד אחד אינה חדשה, ומצד שני היא הולכת ומתרחבת ובולעת, ובמובן הזה היא חדשה.
האדישות יכולה להיות גם פה, גם שם, בכל מקום, גם באוקראינה או רוסיה או אפריקה.
כן, כשזה נוגע לנו קרוב - זה יותר מורכב, זה טבעי שזה מה שיהיה יותר מהותי, זה פה ממש קרוב: גיאוגרפית והיסטורית ופוליטית וחברתית ובעוד מישורים. לכן זה מיד סוחב אותנו לעצמנו, למה שמתחולל קרוב לנו.
זה שיר חשוב מאוד כי לראשונה בצורה כה קיצונית אנו חווים זאת בזמן שלנו, לא בספרי ההיסטוריה על השואה או על חוויות שההורים או הסבים והסבות והמשפחות שלנו עברו. זה ממש כאן ועכשיו, בתוכנו, סביבנו. דווקא משום שזה קרוב - זה יכול להעצים את המודעות ביחס לכמה עצומה האדישות הזו, ולעוד כמה היא יכולה לגדול.
זה שיר חשוב כי הוא מעורר אותנו לאפשרות שאפשר להיות בתודעה של ״ככה זה״ - ושזה כן יפריע לי שאני בתודעה כזו ! שזה יפריע לי עד כדי כך שאתפלא שזה בכלל יכול לקרות, ואיך זה יכול להיות??!! אצלי, אצל האחר. זו תשומת לב לאדישות החדשה.
שוב, זה שיר חשוב כי האפשרות הזו, שאני בתודעה כזו ושזה מפריע לי שאני אדישה, היא אפשרות חדשה עבורי, עבורנו, בגלל שזה מתרחש במימדים כאלו מזוויעים פה ועכשיו וממש קרוב אלינו, לא אי שם בזמן אחר ובמקום אחר, ועדיין אנו מסוגלים להיות בלב סגור.
לכן זה שיר חשוב.
תודעה חדשה של: ״ככה זה, אני אדיש/ה ואני שם/שמה לב שאני אדיש/ה״, היא תודעה חשובה.
כי זה לא: אני/הוא אדיש, זה לא שלי, וזה לא: אני לא אדיש וכואב לי ולאחרים לא, אלא זה: אני שמה לב שהלב שלי מסוגל להיות סגור נוכח אירועים קשים (ואולי אף נוכח כאב באופן כללי) בזמן שלי וסביבי; ואם הוא מסוגל לזה, אז מה אני יכולה ורוצה לעשות עם זה? ואני עדיין לא מסוגלת לזהות מה אני יכולה ורוצה, ואני עדיין לא יודעת מה לעשות עם זה גם כשאזהה, אבל המודעות התעוררה, וזה מה שחשוב כשלב ראשוני.
וכך, מדובר קודם כל בעצם הנכונות להכיר בזה שככה זה, בלי הסברים וניתוחים והצדקות פוליטיות/חברתיות/תרבותיות/השתייכות לעם זה או אחר/הגנתיות, אלא פשוט כפי שזה: אדם מול ילדים רעבים, רעבים בכל מיני מובנים, רעבים בכל מיני מקומות.
אדם מול ילדים רעבים, אדם מול מבוגרים רעבים, אדם רעב בעצמו.
Comments