• יפעת אהרן

״כן״ - ועוד ״כן״

״כל התוכניות, כל הסיסמאות והעקרונות איבדו כל ערך עקב השנים האחרונות. דבר לא הצליח לשרוד, ואל לנו להיות מופתעים אפוא אם הפילוסופיה בת-זמננו תופסת את העולם כאילו הוא ריק מתוכן. אבל באמצעות הניהיליזם הזה, באמצעות הפסימיות והספקנות, באמצעות צלילות הדעת של ׳אובייקטיביות חדשה׳ שכבר איננה חדשה כל כך כי הזדקנה, עלינו לחתור לעבר אנושיות חדשה. השנים האחרונות הביאו התפכחות מוחלטת מאשליות, אבל הן גם הראו לנו שעדיין יש תוקף לאנושיות; הן לימדו אותנו שהכול תלוי באדם הפרטי. אחרי הכול, בסופו של דבר מה שנשאר הוא ׳רק׳ האדם! כי האדם הוא ששרד את תופת העבר הקרוב. והאדם הוא גם מה שנותר בחוויות מחנות הריכוז״ (ויקטור פרנקל, כן לחים למרות הכול, הוצאת דביר, עמ׳ 43).


את המילים האלו כותב ויקטור פרנקל בשנת 1946, עם סיומה של מלחמת העולם השנייה.

אמא אדמה, כמו גם תודעת האדם, ספגו שתיהן במשך כמעט חצי מאה עוצמות בלתי נתפסות של רוע אנושי.


בתודעה ערה בעלת ״אני״ חזק ולב פתוח הגיע ויקטור פרנקל ליכולת מדהימה של הוצאת האור מן החושך, משיאו של החושך - שהתרחש בתוך מה שכונה ״פלנטה אחרת״ על ידי ק.צטניק בעוד היתה זו למעשה הפלנטה הזו עצמה, שבה גם אנו חיים כיום - וביכולת זו הוא ייסד דרך של כוחות תקווה וטוב, על אף הזוועות והכאבים הגדולים שחווה ממקור ראשון ולא מאיזה ספר ׳היסטוריה׳, כוחות של אמון באדם, ברוח האדם וברוח העולם.


וכך הוא ממשיך וכותב במילים אלמותיות:


״מה שנותר הוא האדם הפרטי, האדם - ושום דבר מלבדו. הכל נשר ממנו במהלך אותן שנים: כסף, כוח, תהילה; דבר לא נותר ודאי מבחינתו: לא החיים, לא הבריאות, לא האושר; הכל הועמד בספק מבחינתו: יוהרה, שאפתנות, מערכות יחסים. הכל הצטמצם לכדי קיום ותו לא. בוער מכאב, כל מה שלא היה חיוני התאדה - האדם התאדה לכדי מה שהיה בחשבון אחרון: או אחד ההמון, ולכן אף אדם ממשי, ולכן בעצם אף אחד - זה שהינו אנונימי, דבר (!) נטול שם שאליו ׳הוא׳ נעשה עכשיו, מספר אסיר בלבד; או שהצטמצם לכדי עצמיותו המהותית. אז בסופו של דבר, האם לא היה עליו להגיע לידי איזו החלטה? אל לנו להיות מופתעים, מפני ש׳קיום׳ - שאל מערומיו וגולמיותו הוחזר האדם - אינו אלא זאת: החלטה.״ (שם, עמ׳ 44).


אם כך, האדם.

האדם הפך מזה כמה מאות שנים ליוצר ובורא בעצמו - כל ההמצאות, כל התובנות, כל הידע שנצבר על ידי בני אנוש מתוך יוזמתם, מתוך סקרנותם ומתוך פעילותם.

זאת לאחר שנים רבות בהן ההנחייה הגיע אל האדם מבחוץ, בצורה הולכת ונבנית הדרגתית כמו דתות, ספרי חוקים ועוד.

התהליך העצום הזה של העברת ׳בעלות הבית׳ (במובן מסוים וחלקי) לידי האדם מחייבת את האחריות הגדולה ביותר: אחריות האדם לאדם ולעולם.


הימים הנוכחיים הם ימים של אחרי-חנוכה, ימי חג המולד המסמל התחיות מחודשת מתוך החושך, הימים הולכים ומתארכים שוב, בהדרגה. כניסת האור - בחשיבה, במעשה, בתובנה - וטיפוחו תלויה באדם, ואך ורק בו.


אם כך, זה מה שנשאר: האדם הפרטי, זה שאין לו על מה להיסמך בחוץ, אלא על עצמיותו העירומית והגולמית, ומתוכה ממש ליצור בבחינת יש מאין בריאה חדשה, והפעם - לא רק בריאה חומרית, אלא בריאה שמהותה היא האדם עצמו, אדם בוחר, ערני, בעל לב ומוסריות חדשה שהוא יצר מתוך חשיבה שאינה אוטומטית, מתוך היותו נזר הבריאה הבוחר בטוב.






16 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול