לקפוץ ראשון למים - שבת חול המועד פסח, ופסח שני – ניסן תשע"א, אפריל 2011

לקפוץ ראשון למים

שבת חול המועד פסח, ופסח שני – ניסן תשע"א, אפריל 2011 מה קורה בשביעי של פסח, בחג השני ? קריעת ים סוף. בליל הסדר יוצאים ממצרים. זה הלילה שבו כולם מתכוננים, יש להניח שהם מפוחדים מאוד אבל גם מאוגדים ומחוברים, חדורי אמונה ואופוריה לקראת דרך חדשה, תקווה חדשה, יציאה מעבדות של הרבה מאוד שנים ודורות על גבי דורות (ארבע מאות ושלושים שנה – שמות י"ב). הם מוכנים להשאיר את הכל מאחוריהם בעבור התקווה החדשה. תחושת החיבור ושותפות הגורל היא חזקה מאוד, והיא מעודדת ומאפשרת את הדרייב הזה ליציאה לחיים חדשים. ואכן היציאה הזו מתרחשת, והם ממשיכים ללכת וללכת במהירות, אין להם זמן אפילו להתפיח בצק אז הם אוכלים מצות (משל לכך שאין כאן כל אגו מצידם, כך שאין הוא יכול להפריע למהלך). והם מגיעים אל הים. עכשיו יש בעיה, בעיה רצינית. כי זוהי התמונה כעת: המצרים התעוררו, פרעה מתחרט שהסכים לשלח את העם ולמרות כל המכות שקיבל, הוא מתעקש להמשיך לרדוף אחריהם (ככה זה כשמדובר באגו, הוא לא מרפה). אז המצרים דוהרים ושועטים מאחור, ומלפנים יש את הים. זה לא אגם, זה ים רציני. ועם ישראל, זה המפוחד והמקווה גם יחד, עומד באמצע, תקוע וחסום. הם צועקים, הם רוצים לחזור למצרים להיות עבדים, זה עדיף על המצב הבלתי אפשרי הזה, החסר אונים והנדמה כחסר מוצא הזה. כשקוראים את התיאור במקרא, זה מזכיר סיפור מתח מהול בייאוש...: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם ... וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." ומשה מנסה להרגיע אותם, להמשיך להבטיח להם שזו פעם אחרונה שהם רואים את מצרים, ושהם צריכים להיות בשקט כי ה' יציל אותם: " יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם  כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם.  יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן." אבל מסתבר שגם משה צריך ללמוד משהו – להפסיק לדבר ולהתחנן, ו...לעשות!! : "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.  טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". לפי המדרש, נחשון בן עמינדב (דור חמישי ליהודה) הוא זה שקפץ ראשון למים לפני שהים נבקע לשניים על ידי המטה של משה. רק כשהמים הגיעו לצווארו, הים נבקע. המדרש הזה מרמז לחיבור הנחוץ ברגעים קשים אל תודעת ה...נחש. כי גם אם הים נבקע ממטהו של משה שבשעתו הפך לנחש, וגם אם הים נבקע קודם לכן בעזרת קפיצתו החלוצית של נחשון – בשני המקרים אנו פוגשים את הנחש. ואכן זהו המסר שהאר"י הקדוש מביא ביחס לפסח שני – ברגעים של מצוקה, של תחושת חוסר אונים מוחלטת, בתחושה של "ללא מוצא" וחסימה – ברגעים אלו אדם זקוק לפגוש את הנחש. כן, אותו נחש שפיתה והסיט בגן עדן, אותו נחש שהוא די מסוכן לנו, כי הוא קול פנימי מתעתע, כי הוא קול שמספר לנו על משהו שאנו עוד לא ממש מוכנים לקראתו ולכן עלולים לקרוס (בגן עדן הוא אמר לחוה – אתם לא תמותו, אתם תהיו כמו אלוהים. היא מאמינה לו מתוך חוסר המודעות שלה, ואת ההמשך אנו כבר יודעים. מה שהוא אמר זה לא מה שבדיוק קרה...). מדוע דווקא לנחש אנו זקוקים ברגעים האלו של מצוקה והימצאות על סף אבדון? משום שכמו שהוא זה שיכול להסיט ולתעתע, הוא גם זה שיכול להציל. אבל יש תנאי הכרחי לפגוש כאן את הנחש: להיות במודעות עצמית, להיות בעל הבית של עצמי. בתודעת גן עדן עוד לא היתה לבני האדם שם תודעה עצמית, הם עדיין היו כמו ילדים קטנים, מובלים על ידי החוץ. עיניהם עדיין לא נפקחו. אז הם הולכו שולל אחרי הנחש. ואילו כעת התנאי הוא שהפעם, דווקא בתוך הקושי והמצוקה שאליהם אני ער ומודע – דווקא הפעם אפגוש את הנחש בעיניים פקוחות, בוגרות, במודעות של קיום העצמי שלי. וכך הוא לא יוכל לפתות, להסיט ולהשתלט. ואז - הפחד שבי לא יגבר, כי אני בעל הבית. הכעס שבי לא יגבר, כי אני בעל הבית. הקנאה שבי לא תגבר, כי אני בעל הבית. התסכול שבי לא יגבר, כי אני בעל הבית. אני קיים. ואני יודע שכל אלו נמצאים שם בתוכי, אבל אני נשאר המוביל של עצמי. דו-המשמעות הזו של הנחש – מפתה, מסיט ומכלה, ומאידך גם מאפשר את הלידה של המודעות העצמית לקיום האישי שלי – היא הסוד של פסח שני, לפי האר"י. וזה אומר שבין שתי המשמעויות שלו צריכה להתקיים איזושהי נוכחות מודעת, נוכחות בוחרת, שמבחינה מתי מדבר ופועל בתוכי הנחש ההוא, ומתי הנחש הזה. אז כשעם ישראל עומד בתווך, המצרים מאחור והים מקדימה – הנחש המסוכן מאחור, והנחש המעורר מלפנים – עליו לעשות מעשה בעצמו. אמנם יש זמנים שבהם צריך להשתהות ולהחריש, להתפלל ולחכות. אבל כאן ההנחיה היא אחרת לגמרי: סעו ! קיפצו לים ! וזה מה שנחשון עושה. הוא לא מחכה שאולי יצילו אותו. אלו הם הזמנים שבהם המחשבות שלנו הן כבר לא פוריות עבורנו, הן מוכרות מדי וחוזרות על עצמן, ולכן הן תוקעות וחוסמות את ההתפתחות, את השינוי, את ההתהוות החדשה. וזה הזמן שבו צריך לזוז. אין כאן חוקים מראש ל"איך" ו"כמה" ו"למה". אין הבטחות שווא. יש אך ורק את ההתנסות האישית! זו חוויה אישית ואינדיבידואלית לחלוטין אצל כל אדם ואדם. במילים אחרות – כשאני מזהה בתוכי תבנית שחוזרת על עצמה, דפוס חוזר, וזה קורה עם כל מיני אנשים, וזה קורה בזמנים שונים ובסיטואציות שונות, אז ייתכן שזהו סימן שמשהו בי קורא לי להתעורר, לשנות, לזוז. כי זו התקיעות בין מצרים מאחור והים מלפנים. ולא יעזור לי להאשים אף אחד בזה, ולא יעזור לי לחכות לנס חיצוני. וברור גם שלא חייבים, זה נתון לבחירה חופשית אישית, אף אחד לא יכריח אותי לעשות את התנועה הזו. אבל ברגע שאקפוץ לים, בהחלט יש סיכוי שמשהו אחר יקרה. שמשהו חדש יפתח בפניי ויהיה בשירות החירות הפנימית שלי. באותו רגע יכולה להתרחש אצלי ההתעוררות בזכות הנחש כך שאראה שהפחד שבי, או הכעס שבי, או הקנאה והתסכול שבי, או כולם גם יחד ואחרים – שכל אלו הם מעטפות נפשי. ואראה שמעטפות אלו באות ומביאות עמן משהו שלא חשבתי עליו קודם לכן: הפחד יכול לטמון בחובו אהבה גדולה. כעס יכול לטמון בחובו אכפתיות וערכיות. זה לא פשוט, אבל זה ככה. חג שמח ונחוש J