top of page
תמונת הסופר/תיפעת אהרן

מלחמה ואדמה בוערת - רות והתפתחות האנושות (שבועות תשפ״ד)

האם אפשר לקשור בין רות המגיעה ממואב וחוברת לנעמי ללכת לבית לחם, ובין האדמה הבוערת בכל כיוון שאנו מפנים אליו את פנינו?

ביראת כבוד אנסה בטור הקצר הזה להציע נקודת מבט מקשרת.


כשנתקלתי לפני מס׳ שנים בטקסט שאביא כאן של אמיל בוק, נדרש לי זמן כדי להבין מה הוא מנסה לומר.

רות תמיד נתפסת כ״זרה״ שהסכימה לחבור אל נעמי, חמותה, ולהצטרף אליה באומרה לה את המשפט המפורסם ממגילת רות: ״אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי״ (רות, פרק א׳, פסוק ט״ז), ובכך קושרת גורלה בעם ישראל, בשונה מעורפה גיסתה אשר חוזרת לבית הוריה. בהמשך היא נישאת לבועז, ומנישואין אלה ייוולד הצאצא דוד המלך, דמות בעלת חשיבות עצומה ביהדות (שעוברת בעצמה תהליך התמרה רציני, אך לא כאן המקום להרחיב בכך). דמותו של דוד המלך בתורות הסוד קשורה לשושלת ממנה עתידה להיוולד ״תודעת משיח״, כלומר, תודעה גבוהה, מחברת ורחבה, חובקת-כל ואף אחדותית. ״תודעת משיח״ זו אינה קשורה לדת זו או אחרת, להבחנה זו או אחרת, ואף לא לפרסונה אחת, אלא לכלל בני האדם, אם יבחרו לפתח תודעה זו.


ומה הקשר לרות? ומה מבקש אמיל בוק, איש רוח רחב אופקים, חוקר התפתחות האדם, לומר כאן בטקסט ה׳מוזר׳ הזה?

בטקסט הזה מבקש למיטב הבנתי אמיל בוק לקשור את תודעת ההתרחבות הזו, כפי שאני מכנה אותה כאן, אל רות - כאשר הוא מייחס לרות את היכולת - המודעת או הלא-מודעת או המודעת-למחצה - לזהות את הצורך בחיבורים האלו, החיבורים עם ה״זר״; שהרי כיצד ניתן לדבר על תודעה אנושית רחבה של כל אדם אם הוא נשאר בתוך ד׳ אמותיו שלו/שלה, אם אדם נשאר בתוך גבולותיו המוכרים לו/לה, בתפיסותיו המוכרות-לו מימים ימימה, בהרגליו, במשפחה שלו בלבד, בעם שלו בלבד?

אמיל בוק מבקש להוציא את ה״בעלות״ על הכוח האלוהי, על הכוח הרוחני של העולם ושל תודעת האדם, מתחומה ה״בלעדי״ של דת זו או אחרת, ולראות את הקו המחבר בין משה ובין ישוע, עוד לפני ההגדרה המוכרת לנו דרך הדתות, כקו מתמשך, מתרחב ומתפתח.


לכן מגיעה רות, והיא חשה כאמור את רוח ההתרחבות הזו מתבשרת בפניה מן העתיד, לכן היא בוחרת לחבור אל נעמי (וזה לא משחק מילים - רוח, לחבור, רוחב - העברית היא מדהימה ומהווה מהות חיה של כל אלו):


״היתה זו רות, שרגישותה הטהורה הפכה להיות איבר חישה לשליחותה ולעתידה של ישראל, ולרוח שריחפה מעל עם זה. רות דיברה: ׳עמך עמי , אלוהייך אלוהיי׳. בדיוק כמו רחב ביריחו, רות, עם הרגישות שבנפשה, קלטה שהאלוהות אותה שירת עם ישראל נמצאת בדרכה אל האדמה. והיא הרגישה שהיא מובלת, באופן שאי אפשר להתנגד לו , להשתייך לאלה שמשימתם היתה להכין מקום ומשכן עלי אדמות בעבור ישות אלוהית זו. על כן היא עברה עם נעמי לבית לחם.

״האלוהות אותה שירת עם ישראל״ היא הכוח הבורא, אל עליון, שתחילה התגלה למשה במעמד הסנה והבטיח להוביל את עם ישראל, ואחר כך בשלב הבא התגלה דרך הילד ישוע (עוד בהיותו יהודי, אם בכל זאת מסתכלים במונחים של ׳דת׳) בכל אינדיבידואל פרטי, ככוח האני הנני הרוחי הפועם בכל אדם.

...רות היא דמות האם של התנ״ך. … לכן, בגורן של בועז בתוך הגבולות של המקום הקדוש, היא הפכה לאשתו של בועז ולאמה של השושלת המשיחית של דוד… כאשר אלף שנה מאוחר יותר, באותו המקום, מרים הפכה לאימו של הילד ישוע… המוות והתחייה של הנצחי באישה, האלמנט האימהי, הבתולי של הקוסמוס, לבשו צורה אנושית במרים, וכך הפכו להיות זרע לעתיד הנפשי של האנושות״. (אמיל בוק, ״יהושע, שופטים, רות״, תרגום: מרים פטרי, הוצאת חירות, עמ׳ 109-111).

לראות את התהליך הזה של התקרבות ׳תודעת ההתרחבות׳, תודעת רות, כתהליך אחד שיש בו שלבים שונים, תהליך התפתחותי של חיבור כל אדם בהדרגה לכוח האלוהי ולהיותו בעל תודעה שאינה גשמית-פיזית - זהו האתגר האנושי בפניו כולנו ניצבים ונהיה ניצבים עוד ועוד. כך מלמדות אותנו תורות הסוד.


(ציור William Blake (1757–1827))

ההכרה כי מדובר בתהליך המשכי אחד, בו יש שלבים שונים, היא ההכרה שרות מביאה. ובעוד האדמה כאן בוערת, הן באופן מילולי והן באופן סימבולי, וחלק מן הבעירה הזו קשור בתודעה המבקשת לדחוק את הזר, להשאירו ׳בחוץ׳, וכל צד דואג להחזיק בה באופן הדדי (ועוד הרבה לפני 7 באוקטובר) - אנו עדים לתוצאות הקשות מנשוא של ״דחיקת הזר״, שוב, באופן הדדי, מעבר לפוליטיקה או אג׳נדה כלשהי.


אותה תודעה של ״דחיקת זר״ יכולה להיות גם כלפי מה שאני רוצה לנתק מתוכי-אני: רגשות לא נעימים, מחשבות לא מיטיבות ועוד; גם אלו הם ״זרים״ שאני רוצה לדחוק, באופן טבעי. ואילו רות מזכירה לנו את החשיבות והנחיצות שיש ללמוד בחיבור עם ה׳זר׳.


רות מדגימה את הסמל של האיחוד, בדיוק בחג השבועות בו מתרחש הזיווג בין האדם לאלוהות דרך תיקון ליל שבועות בו מחדש האדם הלומד תובנות חדשות כחלק מתהליך התפתחותו. זהו איחוד הכרוך בויתור מודע (רות מוותרת במודע על השתייכותה הטבעית לעם שלה, למשפחתה), זהו איחוד הכרוך במפגש עם כאב (רות איבדה את בן זוגה, מחלון - רות, פרק ד׳, פסוק י׳), כך שאין כאן אך ׳עניין רומנטי׳ נחמד ונעים. זהו תהליך משמעותי שהיא עוברת ומביאה את אפשרות החיבורים החדשים, בניגוד לתודעה של ׳דחיקת הזר׳.


כולנו נזדקק לעוד שנים רבות של טרנספורמציה מתודעת ׳דחיקת הזר׳ אל ׳תודעת רות׳, הן באופן אישי בחיים הפרטיים כי התהליכים הם מורכבים, ובוודאי בתהליכים של יחסים בין עמים בתוך כלל האנושות; אין מה להאיץ שום דבר, והרי ממילא אי אפשר. אך אנו כן יכולים לתת לתמונות והתובנות האלו, אם נרצה, להדהד בתוכנו, ואף ללמוד ולחקור אותן.


לפני כארבע שנים ביקשתי לתאר משהו מן התהליך העצום הזה בהרצאת ׳זום׳ לשבועות בשם ״משבועות לפנטקוסט דרך רות המואביה״, על בסיס מדע הרוח ועוד, והיא פתוחה לכולם כאן, בקישור הזה:


בברכת הלב לחג מיטיב ולהתרחשות מודעת וניסית (׳נס׳) כאחד להטבת הלבבות והמציאות,

יפעת

71 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 commentaire


Invité
12 juin

תודה יפעת,

מעניינת נקודת.המבט שאת מביאה. ההרחבה שאת מדברת עליה.

אילנה

J'aime
bottom of page