סבלנות, תהליך פה - ט״ו בשבט תשפ״ג

הגענו שוב לט״ו בשבט.

איזה יופי של חג, עם כל הגשם והפריחה המתחילה לנבוט פה ושם.

הרבה רקפות.... גם כלנית פה ושם, ועוד. ועוד..

אנו מכנים את החג הנפלא הזה ״ראש השנה לאילנות״. ובעצם, מעבר לתחושת ההתחיות בטבע הממשמשת ובאה, הלבלוב והפריחה כאמור, יש כאן סודות נוספים... אפשר להביא אותם כאן על קצה המזלג.

על משקל סדר פסח יצר האר״י סדר ליל ט״ו בשבט. גם כאן הוא ביקש להשתמש בסמל של ארבעה כוסות, באופן הזה:

כוס יין לבן מצד אחד, כוס יין אדום מצד שני, ובתווך כוס יין לבן עם קצת יין אדום, ואז כוס יין אדום עם קצת יין לבן.

סדר השתייה הוא – מתחילים לשתות בכוס יין לבן. לאחר מכן לוקחים כוס יין לבן עם קצת יין אדום ושותים. לאחר מכן לוקחים כוס של יין אדום עם קצת יין לבן, ושותים. ולבסוף את הכוס הרביעית של יין אדום.

מהו הסמל העמוק בסדר זה?

מחזוריות הבריאה מסומלת כאן: המוות והתחייה, וחוזר חלילה.

האדום מסמל את הסיום, הלבן את התחייה, והם שזורים ושלובים זה בזה. לאורך חיינו, גם ביומיום הפשוט, אנו חווים את התנועה הזו - לעיתים אנו מרגישים יותר חיוניים, לעיתים פחות; במשברים אנו חווים את הקושי, ובהתמודדות עם המשבר אנו חווים את היציאה מן המשבר. והכל שזור זה בזה...

זהו הזמן בשנה בו מצד אחד אנו מקבלים את הגשם מן השמים, מים יורדים מלמעלה, וזה כשלעצמו סוד גדול (כשלא מתמצתים אותו לכדי נוסחאות כימיות ופיזיקליות למיניהן). מן האדמה מגיעים ועולים מי התהום. זהו סמל של מחזוריות המים, וזו הסיבה שבגינה שותלים את השתילים בזמן הזה של השנה.

השתילים מקבלים את כוחות החיים מן האדמה ומן השמיים. הם בתוך מעגל הבריאה.

וכאן נכנס לתמונה עץ השקד.

״השקדיה פורחת... ט״ו בשבט הגיע..״.

מדוע נבחרה השקדייה כסמל של ט״ו בשבט?

קודם כל - הצבע שלה, הוא צבע האפרסק, הוא הצבע הבסיסי של החיים, הצבע היסודי, קצת כמו עור הגוף שלנו. זהו הצבע שהוא תמהיל של היין הלבן והאדום.

ובנוסף - השקדייה שוקדת... שוקדת.... יש לה סבלנות. היא בתהליכים. היא מוכנה להיות בתהליך, ולא רק בתוצאה או במטרה. בשונה מן הפריחה שלה, שם היא שוקדת להיות הראשונה, ההבשלה שלה לוקחת זמן ארוך של כ-6 חודשים.

וזהו הקשר, כנראה, שאליו מפנה האל כשהוא פונה אל ירמיהו:

יא ויהי דבר-יהוה אליי לאמור, מה-אתה רואה ירמיהו; ואומר, מקל שקד אני רואה. יב ויאמר יהוה אליי, היטבת לראות: כי-שוקד אני על-דברי לעשותו. (ירמיהו, פרק א׳).

את דברי האלוהות הללו אני לוקחת אל אותו ״אני״ אנושי רחב ברוא-בצלם, ובקריאת הפסוק אני רואה כיצד האני שבתוך האדם מכוון אל העשייה, והוא עושה זאת בשקידה, בסבלנות. כוח ההוצאה אל הפועל ואל המימוש של מה שאנו בוראים בחיינו - הוא כוח האני המודע לעצמו.

השורש ש.ק.ד. קשור גם לקידוש וקדושה. כשאנו מקדשים משהו שחשוב לנו, כשאנו מקדשים קשר או ערך או תפיסה שיש לנו, אנו שוקדים על כך. אנו ממשיכים ובונים ויוצרים ומבטאים את אותו קשר או את אותה תפיסה.

זהו כוח ההתחיות. אותה שקידה קשורה להתחיות מתמדת, לתנועה מתמדת, כמו מחזור המים הנזכר קודם, הקשור לסוד הגשמים, סוד המים השקופים.... המים יורדים אל האדמה וכאמור עוברים תהליך מחזורי, ממש כמו תהליך של תחייה.

הגשם יורד ומגשים את הרוח על האדמה, ואז חוזר חזרה

כאן, בזמן הזה, בין חורף לבין אביב, בנקודת אמצע זו, זו ההזדמנות הראשונה של כוחות החיים/התחייה; באיזון, זה השלם, הכי מושלם שיש לנו בוורוד האפרסקי/שקדי הזו יש את מהות החיים הטהורים, שהם באמת המקום שבו ההתגשמות והתחייה – כלומר, סוד המחזור כולו – מתבטאים. ממש כמו בין שאיפה לנשיפה, מחזור הנשימה; ממש כמו בין פעימה לפעימה בפעימות הלב, דיאסטולה וסיסטולה, וכך הלאה.

בברכה לנשיאת פעמינו בתנועה מתמדת, בשקידה ובמימוש מיטיב.