• יפעת אהרן

עולם מושלם


״ללא רוע לא היתה יכולה להיות הרגשה-עצמית, לא חופש בחירה בטוב, ולא חופש כלל...כדי שיהיה מסוגל לבחור בטוב צריך האדם שיהיה לו את הרע לפניו; הוא (הרע - י׳א׳) חייב לשכון בתוכו ככוח של אהבה-עצמית. אולם אהבה-עצמית חייבת להפוך לאהבה-לכל. אז ינוצח הרוע. לחופש ולרוע יש את אותו המקור הראשוני.״


״אסור לומר שהעולם אינו מושלם משום שהוא מכיל רוע. דווקא להיפך - הוא מושלם בדיוק עקב כך. כאשר דמויות חביבות של אור מוצגות בתמונה יחד עם שדים רעים, התמונה תתקלקל אם מישהו ירצה לחתוך החוצה את דמויות-השדים. בוראי העולם היו זקוקים לרוע כדי להביא את הטוב להתגלות. טוב חייב קודם להתנפץ על סלע הרוע.״


הציטוטים הנ״ל לקוחים מתוך הרצאה של ר׳ שטיינר מיום 22.11.1906 המופיעה בספר ״מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות״ בהוצאת חירות.


**

עולם מושלם דווקא בגלל שיש בו רוע?

בגלל שיש בו הדרה, שנאה, שליטה, יוהרה, בוז - אדם כלפי עצמו, אדם כלפי זולתו, אדם כלפי הטבע?


הכאב הנגרם כתוצאה ממעשה רע, כמו גם ממחשבה רעה, הן לעצמי והן לאחר - הוא עצום, גם אם אינו מורגש ואינו במודעות שלי.

כך זה פועל.

כשאדם נעשה מודע למחשבות ולמעשים שלו שבהם הוא מזהה נטייה לרוע, גם אם לא רוע ממשי - ליבו נחמץ, הוא חש כאב ממשי, כאב של פגיעה באחר כאילו בעצמו.


רוע - וזו מילה לא פשוטה - היה נוכח ועדיין נוכח, גם אם זו נטייה בלבד.

האדם קיבל את הזכות הזו להרע - במודע, מתוך מודעות, מתוך אפשרות לדעת שהוא מרע, פוגע.


זכות זו ניתנה לאדם על מנת שיעשה בה שימוש מושכל, על מנת שייקח אותה אל עצמו, אל ליבו ויבין את החופש והחירות האישיים המגיעים בצידה.


שטיינר מבקש לקשור בין אהבה עצמית ובין מיגור הרוע: כדי שיהיה מסוגל לבחור בטוב צריך האדם שיהיה לו את הרע לפניו; הוא (הרע - י׳א׳) חייב לשכון בתוכו ככוח של אהבה-עצמית. אולם אהבה-עצמית חייבת להפוך לאהבה-לכל. אז ינוצח הרוע. לחופש ולרוע יש את אותו המקור הראשוני.״


זה איננו עניין פשוט כלל וכלל.

לעיתים נדרשים חיים שלמים על מנת לחוות משהו מן האימרה הזו, על מנת שלא תישאר אינטלקטואלית, שכלתנית, כרעיון יפה שיש להשיגו כמו שקונים חולצה.


האימרה הזו מכוונת לכך שכדי לנצח את הרוע, הקיים בכל כאמור - ולרוב, לא במודע - על האדם לעמול על מנת לאהוב את עצמו; אך לא מדובר באהבה עצמית גרידא. לא מדובר בללמוד לאהוב את עצמי, להסתכל על חיי ועל הישגיי, ללמד את עצמי להיות מרוצה, ולהישאר עם זה. מדובר על כך שבעמל הקשה מאוד של אהבה עצמית - מתוך אני גבוה ובשל, שסלל וחצב את דרכו לאורך שנות-חיים - מתוך עמל קשה זה, שפירות רבים בצידו, אחד הפירות המשמעותיים הוא פרי האהבה העצמית שהאדם הופך אותה לאהבה-לכל.



כיצד הופך אותה האדם לאהבה לכל?

הרי עדיף בהרבה להישאר באהבה-העצמית הנוחה הזו, הכה מנחמת הזו, לאחר שנים של מאבק פנימי על מנת לקבל את עצמי כפי שאני... על כל מגבלותיי, קשיי, כאביי, האירועים עם האחרים, מאמציי לבסס את עצמי, ועוד;

אז לא, לא עדיף.

כי אין לי מה לעשות עם האהבה העצמית הזו, אם אני לא מכירה בעובדה אחת פשוטה - שהאחר הוא כמוני.

שהזולת הוא גם כן בדרכו שלו, צועד כך, נאבק כך, מתמודד.


התבוננו בעיניים של האחר, לא בלבן של העיניים, אלא באישונים - תראו שם את עצמכם.


כך ממגרים רוע, כך הופכים אהבה עצמית שרכשתי בעמל ובמאמץ לאהבה-לכל.

כי אהבה עצמית משחררת אותי ממאבק אשר גרם לי במשך שנים לראות רק את עצמי ולא את האחר, להיות עיוורת לסביבתי - הן הזולת, הן הטבע, והן הרוח השורה בכל.


עיוורון שכוסה על ידי שכל דוגמטי, דיעות דוגמטיות.


העיוורון הזה מפנה מקום ופותח מסכים כשהאהבה שפילסתי לה מקום בתוכי, במאמץ כאמור, מתגלה לי בכל אשר עיניי הפנימיות והחיצוניות פונות אליו.


זהו תפקידו של הרוע.

זה לעבור דרך כאב וקושי במודע, זה אומר לקחת אחריות כדי להרים את המבט ולראות את עצמי בתוך אישוניו של האחר, ולאפשר לו לראות את עצמו בתוך אישוניי שלי.






33 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול