• יפעת אהרן

על הקשר בין סובלנות לסליחה


אנו רגילים ומורגלים לקשר, בתרבות העברית, את הסליחה ליום כיפור. זה ממש בבסיס של מה שאנו שומעים מגיל צעיר - כפרה, סליחה - בהקשר של היום הזה.

אך מה זה אומר? חשתי שהשאלה הזו עולה בי.

מהי הסליחה במהותה?

אז ליקטתי ושאלתי וקראתי ובדקתי בתוך החוויות שלי.

וכשנתקלתי במילה ״סובלנות״ בהקשר זה - יכולתי לחוש את הסליחה כסובלנות.

בבקשת סליחה אני בעצם אומרת לאדם שמולי: אני מבקשת שתהיה סובלני כלפיי. סובלני (ואולי גם סבלני) כלפי השונות שבינינו, כלפי המעשה/אי-המעשה שלי, או כלפי ההתנהגות שלי וכדומה.

אני מבקשת אורך רוח, סובלנות וסבלנות.

וכשאני סולחת אני עושה פעילות אקטיבית של סבלנות וסובלנות - אני יכולה לשאת (כמו סבל - ב׳ דגושה) את המעשה של האחר/התנהגותו וכדומה.

אך זה דורש תהליך פעיל. תהליך, שלב אחרי שלב, עם משוכות בדרך להתגבר עליהן.

בספר ״המשמעות האוקולטית של הסליחה״ (הוצאת חירות) כותב סרגיי פרוקופייב:

״בתהליך הסליחה מגיע רגע שבו כל כוחות האגו הנמוך מסתלקים, ועדיין אין חוויה של האני הגבוה - הוא עדיין לא התגלה במלואו. מגיע מצב שבו האדם מבקש להתרומם בתהליך הסליחה מן הארצי לשמיימי - מן האגו הנמוך לגבוה - אבל אינו מסוגל לעשות זאת. מצב כזה הוא עינוי גמור. אבל אם האדם ממשיך להתאמץ ומפעיל את רצונו המוסרי, הוא מתגבר בפנימיותו על תחושה זו של חולשה, וכמו קרני שמש שלפתע בוקעות מבעד לעננים הכבדים, מתגלה פעילותו המנצחת של האני הגבוה ומורגשת בתוך הנפש״. (שם, עמ׳ 105-106).

זוהי גם הסובלנות והסבלנות - הפנימית, בין אדם לעצמו.

שאלה למחשבה:

מי בסביבתי מבקש ממני סובלנות וסבלנות, שזו בעצם איכות המבטאת סליחה, או לפחות פן שלה? ולסובלנותו וסבלנותו של מי אני זקוקה בעצמי כבקשת סליחה שלי?




20 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול