• יפעת אהרן

אדמה של אהבה


מאמר זה פורסם בגיליון ״אהבה״ (דצמבר 2021) של מגזין ״אדם-עולם״, המכיל כתבות נפלאות ומרחיבות-לב נוספות בנושא זה, והוא ניתן לרכישה בקישור הזה.


״אנן, בחביבותא תליא מילתא״

(לגבינו אנו, הכול תלוי באהבה)[1]


איך אפשר לכתוב על אהבה?

אהבה היא כוח עצום, מעבר לכל מילה, מהות פנימית שהיא פרי, יצירה הנובעת מתהליכי עומק שהאדם בוחר לעבור מרצונו, במאמץ, ותוך מפגש עם מהמורות ומכשולים, אנטיפטיות וביקורתיות (כלומר, כוחות מפרידים בתוכו ומחוץ לו) - בין אם כלפי מה שהוא עושה, בין אם כלפי מחשבותיו ודפוסיו ובין אם כלפי זולתו וכלפי העולם בכלל.

אהבה היא מהות של פעילות ערה, הנובעת מתוך האני הגבוה והרחב של האדם, זה הברוא בצלם, שהינו אקטיביות טהורה, שמהותו חירות, בשונה ובהופכי מוחלט לאני הצר שלו, הארצי, השבוי בהרגליו, בהתניותיו ובתפיסותיו הקודמות.

לכן, לכתוב על אהבה - נחווה לרגע כסתירה פנימית, מה גם שהנושא הוא עצום מאין כמוהו; ובכל זאת, גם למילים כתובות המבקשות לבטא כוח חי יש כוח משל עצמן, יותר נכון - כוחות שונים, ואחד מהם גם הוא עצמו הוא כוח של אהבה, ומתוך כך אני מבקשת, דרך מילים אלה, להביא כאן טעימה הנוגעת לנושא עצום זה.


פלנטה ללימוד אהבה

בהרצאות שונות שב רודולף שטיינר ומדגיש כי פלנטת האדמה, כדור הארץ, נבראה על מנת שהאדם עצמו ילמד ויכונן בה את כוח האהבה ככוח פעיל: "תיארנו את הטבע של האדמה כפלנטה של אהבה, בניגוד לטבע של הירח הקדום, הפלנטה של החכמה. כפי שאהבה התפתחה על האדמה כך החכמה שאנו מוצאים סביבנו בכל התפתחה על הירח. [...] החכמה נוצרה בהדרגה בדיוק כפי שאהבה נוצרת בהדרגה על האדמה] ...] האדמה היא קוסמוס של אהבה״.[2]


זהו תיאור של תהליך קוסמי אדיר, התפתחות מפלנטה לפלנטה במשך עידנים בעבר ובעתיד - שאין ביכולת של רובנו לתפוס בתודעתנו הרגילה; תהליך אשר בו בכל פלנטה מתפתח כוח רוחי אחר. הכוח המתפתח על האדמה הוא כוח האהבה, והוא תלוי אך ורק בנו, בני האדם.


מדוע שטיינר יוצר קשר בין פלנטת ארץ ובין האהבה וכיצד האדם קשור בכך?

השאלות הגדולות האלו כרוכות בהבנת הבדל עצום (מיני רבים) בין עולם הרוח לעולם האדמה: על פני האדמה מתקיים מסתורין גדול מאוד, מסתורין המוות, והוא מתקיים רק בה. כולנו יודעים בוודאות מוחלטת דבר אחד: בכל מהות חומרית-גשמית, ובכלל זה גוף האדם, מתרחש האירוע המסתורי הזה של סופיות החומר. בשונה מהחיים על פני האדמה, כוחות עולם הרוח אינם חווים מוות. שטיינר מסביר כי חוויות הקיום עבור ישויות לא-גשמיות, בהיעדר היסוד המתכלה בעולמן, הן חוויות של צמצום והרחבת התודעה, לא של מוות.[3]


בהיותנו ישויות המתהלכות על האדמה, אנו חיים את היסוד החומרי-גשמי ומתקיימים בזכותו בכל המישורים. אך אם היינו ישויות-חומר בלבד, התלויות בקיום החיצוני-חומרי בלבד, לא היינו יכולים ללמוד, לחשוב, להמציא, ליצור, לשנות מסלול בחיינו, לקיים חיים סוציאליים ועוד. וכמובן שלא היינו יכולים להתפתח. תהליך ההתפתחות - שאין לו גבול למעשה - ניתן לאדם בלבד, כישות המודעת לעצמה, היכולה מתוך פנימיותה, מתוך עצמה, לבסס חופש ובחירה.



קשר הדם, גשמיות האדמה

אך כדי להגיע לחופש ובחירה היה על האדם קודם כל לשכוח את הרוח שבו ובעולם ולהתגשם בחומר. תהליך ההתגשמות והניתוק מן הרוח היה הכרחי על מנת לבסס חופש ובחירה, כשם שילד על מנת שיוכל לגדול חופשי - חייב להשתחרר בהדרגה (ועל הוריו לשחררו) מן היד האוחזת של הוריו האוהבים.

וכך הלך האדם וזיהה עצמו יותר ויותר אך ורק עם היסוד הגשמי שבו, והתנתק בתודעתו מן היסוד הרוחי. למעט מתקדשים נבחרים בזמנים הקדומים ולאורך האבולוציה של האנושות, אשר שמרו על חוט מקשר עם הרוח, השתלטו כוחות החומר על תודעת האדם ובני האנוש הכירו עצמם כמזוהים לחלוטין עם עולם החושים, מבלי שהיו מודעים כי כך קורה להם. גם האהבה הפכה להיות מבוססת על קשרי דם או על תשוקה, והדתות - אשר החזיקו בעבר את היסוד הרוחי עבור בני האנוש ה״רגילים״ – לא הצליחו עוד לעשות כן. אלא שהיה צריך לעצור זאת; לו היה האדם ממשיך להיות מזוהה אך ורק עם היסוד הגשמי בתוכו, ללא האפשרות להתוודע מחדש ומבחירה ליסוד הרוחי שבו, הוא היה הולך וקמל, הולך ומת ברוחו ובנפשו - שכן דינו של כל חומר חסר התפתחות הוא מוות. כוח האהבה היה ממשיך להיות מוכר לו אך ורק בצורתו הארצית, כלומר, באהבה המבוססת על קשר דם (פיזי) ועל חושניות (פיזית) בלבד, ובכך הייתה נמנעת התפתחות האני הייחודי של כל אדם ואדם - אני, אשר אינו מוגדר אך ורק דרך קשר דם (מבוסס תודעה קולקטיבית כגון משפחה, שבט, עם) או גוף (מבוסס יצר גרידא).


וכאן, בנקודה זו בזמן ובמרחב התרחש האירוע הקוסמי ״המיסטריה של גולגותא״, שהחדיר רוח לחומר ויצק אהבה אלוהית אל הממד האנושי, עת לפני כ-2021 שנים בארץ ישראל, ישות רוחית גבוהה, אל עליון, ישות הכריסטוס, התגשמה מרצונה מעולמות הרוח על האדמה.[4]


כוח האהבה

כאן עליי לפתוח סוגריים.

בחשיבה המוכרת שעליה גדלנו, כריסטוס מצטייר ככוח המשתייך לדת ספציפית ולאנשים המאמינים בה - דת הנצרות, ומאפיין אך ורק אותם. יתרה מכך, אנו, כיהודים, חונכנו כי מדובר בדת אשר רדפה את עמנו, ובזה עלול להיסתם הגולל על הנכונות להיחשף להבנת ולהכרת אותו כוח כריסטיאני. אלא שבבואנו להכיר את האימפולס הרוחי הזה מומלץ שנניח בצד את כל ההמשגות והדעות הקודמות שלנו, ונלך אל מעבר אליהן.

שכן, לפי שטיינר, זהו הכוח הראשוני של האלוהות הקוסמית הבוראת, כוח שמעמיד את האדם - כל אדם - כנזר הבריאה. זהו כוח של אהבה טהורה, אשר הגיע מעולמות הרוח באופן חד פעמי, דרך מה שמכונה כאמור ״המיסטריה של גולגותא״.


ובמילותיו של שטיינר: "על האני היחיד, הנפרד, היה להרגיש עצמאות מלאה, ועליו להיות מונהג דרך האהבה הניתנת כמתת חופשית, עם אנשים אחרים. וכך, על ידי האימפולס הניתן על ידי הכריסטוס, האהבה הייתה צריכה להיכנס יותר ויותר אל שליחותה של האדמה, בהתרוממה יותר ויותר מעל לחומרנות, בעלותה אל הרוחיות. נקודת המוצא של האהבה היא הצורה הנחותה ביותר הקשורה לחושניות [...] כריסטוס הופיע על-מנת להעלות את האהבה לרמה רוחית, כדי לשחררה מצד אחד מקשרי קרבת הדם, ומצד שני לתת את הדחף אל האהבה הרוחית."[5]


כיצד נוכל אנו, בחשיבתנו המוכרת, לתפוס את המשמעות של אירוע זה, שבו אותו כוח עליון בורא, זה אשר ברא את הקוסמוס - ובכלל זה את פלנטת האדמה על מנת שהאדם יתגשם עליה, יפעל בה ויגשים את עצמו – ירד מרצונו מעולם הרוח והתגשם על האדמה?


שהרי פירושו של מסתורין זה, אם נוכל להמשיג זאת כך, הוא הקרבה עצמית חופשית של כוח הבריאה האינסופי להתגשם בכל אדם ואדם, ולזהות את עצמו עם כל אדם ואדם – בכך שהוא הולך במודע אל חוויית המוות, החוויה המאפיינת את הקיום האדמתי-גשמי. אותו כוח עליון התגשם באדם בשר ודם, ישוע מנצרת, ובכך התמסר לא רק לחוויית הכאב והסבל, האופייניים לאדם על האדמה, אלא גם בחר לחוות במודע את הכניסה אל הגוף הפיזי והיציאה ממנו דרך שער המוות, באירוע הצליבה והתחייה הרוחנית שלאחריו. המוות, מושא הפחד האולטימטיבי עבור האדם, היה השער דרכו בחר אל עליון לעבור על מנת להחדיר את הרוח אל האדם, אל האדמה, ובכך להחיות מחדש את היסוד הרוחי-נצחי שבאדם, שאינו תלוי בגוף פיזי ובכיליון.



ואהבת לרעך כמוך

באירוע עצום זה של גולגותא ניטעה באדם האפשרות להיות אינדיבידואל בעל אני חד פעמי וייחודי, החופשי לא רק למימוש עצמו אלא גם לחיבור מחדש עם זולתו והעולם. אפשרות זו לא הייתה קיימת, כאשר, לאחר שירד מעולמות הרוח, זיהה עצמו האדם יותר ויותר עם האדמה והפנה אליה ורק אליה את מבטו דרך ״זרם הדם״ שהוכן על ידי העם העברי במשך 2000 שנים. ואז מגיע אירוע גולגותא ומביא את זרם הרוח, שם את הפרט האינדיבידואלי במרכז, ובכך פותח בפני האדם את האפשרות להפוך מברוא לבורא – בורא דרך חשיבה ערה ובינת לב. מאותו רגע יכול האדם לשוב ולהביט מעלה לכיוון השמים – ולדעת כי מקורו הוא רוחי וכי גורלו טמון ברוח, ולא רק נורש דרך שושלות-דם ארציות. כיצד קשור כוח זה לאהבה? כוח זה הוא אהבה משום שהוא מבוסס על רצון חופשי, על נתינה ללא תנאי ועל התגברות הרוח על החומר.

את האהבה הרוחית הזו יוכל האדם לממש לא רק בתוך עצמו, אלא גם ובהכרח בקשר עם זולתו. ובמילותיו של ישוע עצמו: "מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם, כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם."[6]


״מצווה״ זו אינה מצוה חיצונית עוד, ואינה שייכת לדת זו או אחרת. היא חייבת להיוולד מתוך האדם עצמו. יתירה מכך, יסוד האהבה כפי שהתגלם בציווי הקדום יותר בין האדם לבין אלוהיו (״ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״[7]) כיסוד ורטיקלי, מתרחב כעת גם אל הציר האופקי, בין אדם לחברו. בלתי אפשרי היה לתת ציווי זה לאדם לפני שהיסוד הרוחי נטע עצמו בתוכו (כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם) - על מנת שזה האחרון ילמד להכירו בפנימיותו ויוכל לחזור עליו, כלומר, להיות מסוגל להקריב באופן רצוני, מודע וחופשי מתוך אני רוחי (ולא דמי) ער ואוהב, כפי שעשה אל עליון. כך הפך כוח האהבה הרוחי שבין האלוהות לבין האדם לכוח שמשכנו נמצא מעתה בין אדם לאדם. כפי שאומר ישוע בבשורה על פי מתי: "כִּי בְכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה בִּשְׁמִי שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם".[8] כעת הפך כל אדם להיות בעל אני רוחי כזה.


אני עליון זה, המוגשם בנו, הינו מהות כלל-אנושית של אהבה, אותה אנו מוצאים גם בספר הזהר בדבריו של ר׳ שמעון בר-יוחאי: ״אנן, בחביבותא תליא מילתא״[9] (לגבינו אנו, הכול תלוי באהבה), ובהמשך: "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[10] (אין עבודה כעבודת האהבה). זוהי גם הסיבה בגינה ענה ר׳ עקיבא לשאלה "מהי כל התורה על רגל אחת?" ב"ואהבת לרעך כמוך", כמו הלל הזקן שענה על אותה שאלה ב״כל השנוא עליך - אל תעשה לחברך״.


הפלנטה הזו היא פלנטה של אהבה מפני שהיא נחדרה בכוח רוחי ממשי של אהבה. ואנו חיים על אדמה זו כעת, בתקופה אותה מכנה שטיינר ״תקופת נפש התודעה״, כדי ללמוד את כוח האהבה ולהוציאו לאור - משום שהזמן בשל לכך. זוהי שליחותה של האדמה, לפי שטיינר: לבסס את כוח האהבה מתוך בחירתו החופשית של האדם. ועל אף שאיננו מיומנים בכוח אהבה זה, עלינו ליצור אותו מתוך עצמנו, וכמו כל למידה אמיתית, זה כרוך במאמץ רב.


מוסר חדש מפציע

"האוקולטיזם אומר: האהבה עבור העולם היא מה שהשמש עבור החיים החיצוניים. שום נפש לא יכלה לפרוח ולשגשג לולי הייתה אהבה בעולם. אהבה היא השמש 'המוסרית' של העולם. האם לא יהיה זה אבסורד, אם אדם הנהנה מן הפרחים הצומחים באחו היה רוצה בהיעלמה של השמש מן העולם? אם נתרגם זאת למונחים של חיים מוסריים, משמעות הדבר הוא: ענייננו העמוק צריך להיות שאימפולס עבור התפתחות בריאה ואיתנה ימצא את דרכו לתוך ענייניה של האנושות. להפיץ אהבה על-פני האדמה ככל האפשר, לטפח אהבה על האדמה – זו וזו בלבד היא חוכמה."[11]


מאחר שהיסוד החומרי מזוהה עם צרכים אגואיסטיים (שהם אינם שליליים כשלעצמם, אלא רק כאשר הם מהווים את המניע העיקרי לקיום), נקרא האדם בתקופתנו להתעקש על התמרת האגואיזם לכוח של אהבה. האהבה, בהביאה כוחות אור וחום לאדמה ולאדם הינה הכוח המחייה של רוח האדם, דרכה הוא הופך, בכוח תודעתו, לבורא של מוסר חדש. לא מדובר במוסר הישן, של ציוויים חיצוניים, דתיים ואחרים, אלא במוסר שהוא פרי חשיבה ערה ופעילה של האדם, מוסר המבוסס על כוח של אהבה מודעת. לכוח זה יש מהות של ריפוי עמוק.


כותב שאול התרסי (פאולוס), אחד משליחיו של ישוע: "אִם אֲחַּלֵק אֶת כָל רכושִי לִצְדָקָה וְגַם אֶּתֵן אֶת גּופִי לִשְרפָה וְאֵין בִי אַהֲבָה - לא יֹועִיל לִי דָבָר; הָאַהֲבָה סַבְלָנִית ונְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָּה מְקַּנֵאת; הָאַהֲבָה לא תִתְּפָאֵר וְלא תִתְנַשֵֹא; הִיא לא תִנְהַג בְגַּסּות, לא תִדְרש טובַת עַצְמָּה, לא תִרגַז וְלא תַחֲשֹב רעָה; הָאַהֲבָה לא תִשְמַח בָעַוְלָה, כִי בָאֱמֶת שִמְחָתָּה; הִיא תְכַּסֶה עַל הַכֹל, תַאֲמִין בַּכֹל, תְקַּוֶה לַּכֹל וְתִסְּבֹל אֶת הַּכֹל."[12]


וכאלפיים שנים לאחר מכן, בסוף מלחמת העולם השנייה, מתאר מחבר הספר חזרה ממחר, ג׳ורג׳ ריצ׳י, פגישה עם אדם בשם ביל קודי במחנה ריכוז בגרמניה. קודי, שהיה גם הוא אסיר במחנה, משוחח עם קבוצות שונות של אסירים משוחררים ומנסה לשכנע אותם לסלוח. באחת הפעמים הוא מספר לריצ׳י את סיפורו האישי: אשתו וחמשת ילדיו נרצחו למול עיניו על ידי חיילים גרמנים, ובאותו אירוע הוא חווה את הקונפליקט העצום, האם לתת לעצמו לשנוא את החיילים שעשו זאת, וכך הוא אומר: ״שנאה רצחה כרגע את ששת האנשים היקרים לי מכול. באותו רגע החלטתי כי בשארית חיי - בין אם מספר ימים או כמה שנים - אוהב את כל מי שאפגוש״.[13]


ריצ׳י עצמו, שעבר חוויה משמעותית בעולם הרוח, מסיים כך את ספרו: ״האל עסוק בהכשרת גזע של בני אדם היודעים לאהוב. אני מאמין כי גורל האדמה עצמה תלוי בהתקדמותנו אנו וכי הזמן לכך קצר מאוד. ובאשר למה שצפויים אנו למצוא בעולם הבא, אני מאמין כי מה שנגלה שם תלוי ביכולתנו לאהוב, כאן ועכשיו״.[14]


פרצופים נאהבים

המילים ״רקמה אנושית אחת גדולה״ אינן מילים בעלמא, הן ביטוי של מהות המחברת אותנו, בני האדם. כל מה שיש ביכולתי לעשות (כולל כתיבת מאמר זה), גם אם הוא נובע מכישורים מסוימים שלי, טופח והוזן בזכות - ואך ורק בזכות - כוחות האהבה של אחרים ושל כוחות בריאה גבוהים, ההופכים כל אדם ליחיד מיוחד במינו.


וכך מבטא זאת הראי״ה קוק בלשונו הייחודית:

כַּמָּה הוֹמֶה הוּא הַלֵּב לֶאֱהֹב אֶת הַכֹּל, אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת, אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים, אֶת כָּל הַיְּצוּר, אֶת כָּל הָמוֹן מַעֲשֵׂי יוֹצֵר כֹּל, אֶת שָׁרְשֵׁי הַמַּעֲשִׂים, אֶת הַחַיִּים [...] מָה לִי יוֹתֵר נִשְׂגָּב, מִלִּהְיוֹת מִשְׁתַּתֵּף עוֹזֵר עוֹבֵד וּפוֹעֵל לְהַרְבּוֹת אֶת אוֹר הַחַיִּים. לְהַרְחִיב אֶת הַמַּשְׂכִּיּוֹת, שֶׁיֵּרָאֶה הַהוֹד וְהֶהָדַר, הַזִּיו הָאֱלֹהִי שֶׁל נֹעַם הָאַהֲבָה, שֶׁל אַהֲבַת עוֹלָמִים, הַמִּשְׂתָּרֶגֶת בַּעֲנָפֶיהָ הָרַבִּים, מִתְנַשֵּׂאת מִמֵּעַל כָּל הֲיֵשׁ, וּמִתְמַשֶּׁכֶת עַל כָּל הַיְּצוּר, מַבְלֶטֶת אֶת הַפַּרְצוּפִים הַנֶּאֱהָבִים [...] מְמַלֵּאת אֶת כָּל רַחֲבֵי הַנְּשָׁמָה בְּעֹז עֶלְיוֹן, בְּעֹז אֱלֹהִים, בֶּעֱזוּז הָאֱמֶת וְהָאוֹרָה.[15]


זהו האני הגבוה והרחב, הקיים בכל אדם ואדם, המהווה את אימפולס אל-עליון בתוכנו, אשר בשל כעת להתגלות ולהתגבר בכוח המודעות שלנו.


האנושות, על אינדיבידואליה השונים הפזורים על פני פלנטה זו, אשר אינם מיומנים כלל וכלל באהבה רוחית עדיין, חווה מעבר עצום בזמנים הנוכחיים, שינוי מהותי בתודעה, דרך משבר הנוצר בידי כוחות מפרידים גדולים, משבר שנראה שאנו עוד לא מסוגלים להבין את קצה מהותו. הכאוס העולמי השורר בימים אלה הוא חוויה שלא ניתן להתעלם ממנה, והוא טומן בחובו פוטנציאל התפתחותי גדול של חיבורי אהבה בין בני האנוש, דווקא מתוך קשיי הפילוג והניכור המתגלעים בכל יום. נראה שהגענו אל הזמן בו הטקסטים של תורות הסוד למיניהן - המנבאים לנו מזה אלפי שנים את הסכנה שבהתחזקות הכוחות המפרידים ולפיכך מציעים גם את ה״תרופה״ להם בדרך האהבה - הופכים למציאות ממשית וחיה עבורנו; אנו חיים בזמנים בהם אנו אכן עדים להתגברות הכוח המפריד, אך גם לכוח האהבה, שיכול להתעורר מתוך רצוננו המודע והחופשי. אלו זמנים המבקשים מכל אחת ואחד מאיתנו - הגם שהתהליך הוא ארוך, מייגע ומתמשך - להישיר את המבט ולראות את עצמי בתוך אישוניו של האחר, ולאפשר לאחר לראות את עצמו בתוך אישוניי שלי, ובכך לאפשר לכוח האהבה להגיע ולבסס עצמו דרכנו על האדמה.


[1] זהר, ח״ג (אידרא רבא), קכח, א. [2] הרצאה מיום 16.5.1908. מופיעה בארכיב שטיינר בעברית בשם רוחות הטבע, הרצאה שנייה; תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית. .GA 102 [3] הרצאה מיום 2.5.1913. מופיעה בארכיב שטיינר בעברית בשם כריסטוס בזמן המיסטריה של גולגולתא - כריסטוס במאה העשרים, בתרגום בן ציון פורת. GA 152. [4] להרחבה והעמקה בהתרחשויות המופלאות הללו, ראו מאמרו של נועם שרון "הבשורה על פי שטיינר", אדם עולם 58, גיליון היריון ולידה, נובמבר-דצמבר 2018. [5] ר. שטיינר, יוחנן, הוצאת מיקרוקוסמוס. תרגום מגרמנית: דב וירושבסקי. עמ׳ 67. [6] הבשורה על פי יוחנן, פרק יג, פסוק 34. [7] דברים פרק ו', פסוק ה'. [8] הבשורה על פי מתי, פרק יח, פסוק 20. [9] ראו הערה 1. [10] זהר ח"ג רסז, א. [11] ר. שטיינר, מתוך אהבה ומשמעותה בעולם.GA 143 . מופיעה בארכיב שטיינר בעברית, תרגום: יוחנן מרגלית. [12] איגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתים 13 :7-3. [13] ג׳ורג׳ ריצ׳י, חזרה ממחר, הוצאת כרמל, עמ׳ 104-103. [14] שם, עמ׳ 112. [15] הרב קוק, חדריו, עמ׳ קצד-קצה.

9 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול