• יפעת אהרן

העמדה המתבקשת כשעוסקים בתכנים רוחיים בכלל, ובידע-אדם בפרט (גם ידע-אדם אנתרופוסופי)


זוהי רשימה שמבקשת פתיחות-לב ואורך רוח.

מזה שנים רבות אני לומדת ומתרגלת ידע-אדם מתחומים וזרמים שונים, יהדות, קבלה, חכמת המזרח, וידע-אדם אנתרופוסופי בכלל זה.

לאחרונה, ולא רק, אני נתקלת - באירועים שונים, בשיחות, בהקשבה סביבי, ברשתות, ראיונות והתנסויות - בחוויות שאקרא להן כאן ׳אכזבה׳ מן המפגש עם אדם שעוסק בידע רוחי; המשותף הוא חוויה שבה, בסיטואציות חיים שונות, היתה ציפייה להתנהלות /שיח/הבנה שונים ממה שקרו בפועל; 
כל סיטואציה לגופה אמנם, אך זה היה פחות או יותר המכנה המשותף: אם מדובר בידע כזה גבוה, מדוע האדם העוסק בזה מתנהג/מגיב באופן לא מסביר-פנים, אולי אפילו קר? איך זה יכול להיות?

בכל חוויה כזו - שחוויתי ו/או שהייתי עדה לה גם בלי קשר ישיר אליי - הרגשתי צביטה בליבי. האכזבה צבעה את כל העולם העשיר והאינסופי הזה של ידע-אדם שאני חסידה שלו מזה שנים רבות מתוך סקרנות וחקירה נוקבות ובלתי מתפשרות. באופן מובן משהו, מתוך הכאב הגדול של האכזבה, הרצון שנתקלתי בו מצד אותם אנשים שנפגעו היה לשפוך את התינוק עם המים. ולא כדאי לשפוך את התינוק עם המים.


לכן אני כותבת את הדברים הללו. כי מצד אחד, למעשה אין פה שום דבר חדש; אנשים תמיד איכזבו אנשים, פגעו באנשים, גם כשזה הגיע למורים רוחניים, בעלי-סמכות אחרים למיניהם ועוד, וכך זה גם ימשיך להיות. ככה זה איתנו, בני האנוש.

מצד שני, בגלל שידע אדם עמוק מבקש לסלול נתיב שונה, שאינו מיינסטרים בתחומים שונים ומגוונים, ומבקש להכניס את הרוח ואת הרבדים העל-חושיים ותמונות גדולות ורחבות של אדם ועולם לחיים החושיים באופן נגיש ביחס לשאר תורות שהן עתיקות במקורן ובשפתן - דווקא בגלל זה האכזבה כאן נחווית כחזקה יותר.

ועם זאת, כפי שידע-אדם גורס בעצמו, בן אנוש הוא בן אנוש באשר הוא. גם אם אדם לומד אנתר׳ או קורא לעצמו ׳אנתרופוסוף׳/׳איש רוח׳ וכדומה, הרי אין בכך כדי ליטול ממנו את טבעו האדמי ״הנמוך״, הצר יותר.

כל ידע באשר הוא, עלול להפוך - והופך לא אחת, מכוח הטבע האנושי הלא מודע - לקרדום לחפור בו, וגם הידע שמביא ר׳ שטיינר במדע הרוח האנתרופוסופי אינו יוצא מכלל זה.

דווקא העיסוק בידע עמוק מבקש עוד יותר את ההחזקה של תמונת האהבה לאדם.

אנו חיים את דימויינו (מחשבותינו, תפיסותינו, ציפיותינו) שקיבלנו והבאנו מן העבר האינסופי שלנו; אנו חיים את הכמיהות שלנו - לרוב, על בסיס אותם דימויים ותפיסות שאנו חווים שוב ושוב שאינם מתממשים - כלפי העתיד, בתקווה שהם-הם אלו שצריכים להתקיים. אך למעשה, זה אותו דבר, זה אותו הדימוי הישן, הידוע, המוכר, שאנו מבקשים לממשו, מבלי לשאול את עצמנו שאלות לגביו: מאין הגיע ולמה, מה אני מבקש/ת לחיי באמצעותו ועוד. 

כך, הדימויים והתפיסות חוצצים בינינו לבין המציאות, בינינו לבין האחר, בינינו לבין עצמנו. פחדים נכנסים בחיץ הזה, אכזבות רבות, כמיהות רבות, דפוסים ואוטומטים, תגובתיות ורגשנות. כל אלו אינם פסולים - הם ׳חומרי׳ עבודה פנימית חשובים מדרגה ראשונה. 

אך כל עוד אנו משאירים אותם בצל, בחושך, מבלי להאיר אותם - הם ימשיכו להיות מושלכים מתוכנו החוצה. כך, אירוע כאוב, כמו האכזבה שהזכרתי, ינפץ את הבועה/הדימוי שהחזקנו.



כך גם לגבי האנתרופוסופיה. אין הבדל. 
גם מי שעוסק בתחומי האנת׳ הוא אדם. גם בו מתקיים פער טבעי ומובנה בין הנפשי ובין הרוחי (ועל כך במאמר נפרד). 



כך בכל מקום בו אנו, בני האדם, הווים.

יתירה מכך. גם אמיתות ׳אובייקטיביות׳, במרכאות או שלא במרכאות, יכולות להפוך קרות, נוקשות וסגורות עד כדי הדיפה של כל. מה שלא מסתמן כמתיישר איתן. ר׳ שטיינר עצמו אמר:

״מדע הרוח לבדו, עם תורת הקארמה וההתגשמות מחדש, יכולים להפוך אותנו לאגואיסטים גדולים אם אימפולס האהבה... אינו מתווסף לכך. רק כך יכולים אנו לרכוש את הכוח להתגבר על האגואיזם שנוצר על-ידי מדע הרוח... מדע הרוח ניתן כיום לעולם משום שהוא נחוץ לאנושות; אך חבויה בו סכנה גדולה בכך – שאם יטופח... ללא אימפולס האהבה – בני-האדם אך יגבירו את האנוכיות שלהם, רק יולידו אנוכיות שתימשך אפילו מעבר למוות. מכאן אין להסיק שלא צריך לטפח את מדע הרוח; אלא צריך ללמוד ולהכיר בכך שהבנת הטבע המהותי של האהבה הינה חלק בלתי נפרד ממנו.״

(מתוך ״האהבה ומשמעותה בעולם״).

זה רציני מאוד. נדרשת חבירה מודעת לכוונה מודעת של אהבה עד הפעולות הקטנות ביותר, עד השיח הכי יומיומי!! אחרת מה הטעם לשאת ידע כה כביר?

אין זה אומר שאין ״נפילות״ טבעיות, כאמור, אצל כל אדם באשר הוא אדם; אך החזקת מודעות ערה לכוונה של אהבה בכל פעולותינו - הינה חשובה מאין כמוה.

וזה לא פשוט.

כמובן שיש לבדוק כל סיטואציה לגופה. אני מביאה כאן את הדברים באופן כללי, וגם המקרים הפרטניים שנתקלתי בהם - כל אחד בפני עצמו עומד (והמנעד הוא רחב: מי האדם שעומד ממול, מורה, איש סמכות אחר; מה הנסיבות ועוד). 


לכן, נדמה לי שיש להתאמץ ליצור לבביות, הכנסת אורחים (פנימית) וצניעות בבואנו לחלוק את הידע הזה, לחיות אותו בחיינו, לדבר אותו בחוגים שונים סביבנו.


חשיפה לעומקים הקשורים לקיום של האדם כאן ולחייו - בכל תורות עומק, גם בתורת הקבלה, ובכלל - דורשת בצורה נוקבת עמדה *עוד יותר* זהירה, עוד יותר מכבדת ועוד יותר סבלנית ומכילה כלפי כל אדם - דווקא (!) בגלל שנוגעים בחומרי הלימוד האלו.

לחשיבות שנתן ר׳ שטיינר להפצת ה״סופיה״ (החכמה הגדולה, הרוחית, המקיפה של העולם והאדם) - יש לצוות *ללא עוררין וללא פשרות עמדה אנושית חמה ופתוחה* שהיא פרי בנייה מתמשכת של עבודה פנימית מודעת ועקבית של כל מי שעוסק בזה.



״דרך ארץ קדמה לתורה״, או ״שלושה צעדים במוסר, צעד אחד ברוח״ - אינם פראזות /ציטוטים ריקים מתוכן. הם הגיעו בדיוק מאותו מקור חכמה *המודע* לכך שבני אנוש ׳נופלים׳ בדיוק במקומות האלו. 



בקלות ניתן לתת מקום לרוחי ולנשגב, ולשכוח את האדם…

וזו האשליה שאנשים שיתפו איתי שהתנפצה להם: הדימוי שמי שעומד מולם ומוחזק כבעל הידע ה׳נכון׳ להתנהלות אנושית - חף מאנושיות ופגיעות בעצמו.

אין זה כך. איש אינו חף מזה. 


והראשון (!) שצריך לומר זאת הוא אותו ׳בעל-ידע׳/ ׳בעל-סמכות׳. כך הוא יתן מקום לאמון כסולל דרך ראשונית במפגשו עם העולם ועם הבא מולו והמאמין במה שיש לו להציע.

החיבור המתבקש הוא בין הנפש (השדה הסובייקטיבי, הנפש המצפה, או המתאכזבת, הנפגעת, והנפש של ׳בעל-הידע׳) ובין הרוח (שדה האובייקטיביות), המזכירה ש׳כולנו בני אנוש מוגבלים ובעלי לב׳.

כך אנו הופכים מזמינים ומאירי-פנים לכל המבקש לבוא בשערים אלו או דומיהם.

כאמור, המישור המתווך והמצוות בין השניים הוא המישור של הכרה-עצמית. לכן, כל אדם - גם מי שעוסק בתחומים האנתרופוסופיים למיניהם - מתבקש לחניכה-מתמדת של ״דע את עצמך״ העתיק.

כי כל ידע שאינו מחובר לפרקטיקה הזו של ידיעה עצמית, אחריות והתבוננות נוקבת פנימה - סופו להפוך להיות מנותק. 


הנפילות הללו הן חלק מהדרך.

הקימה מהן - היא בידי האדם חכם-הלב המודע לעצמו.


(יולי 2021)