• יפעת אהרן

התבוננות אנתרופוסופית- האדם ובעלי החיים

על האדם ובעלי החיים

וכך כותב ר׳ שטיינר על היחס בין האדם ובין בעלי החיים, ועל הקשר הקארמתי ביניהם:

״לחיות יש איפוא במשותף אתנו, את מה שמהווה גופנו האסטלי: היכולת לחוש כאבים. .. אךאין הן יכולות לרכוש את האפשרות להעפיל גבוה יותר ויותר באמצעות הכאב וההתגברות עליו, משום שהן חסרות אינדיבידואליות. זוהי מגרעתן הגדולה של החיות בהשוואה אלינו. אנו חייבים לשאת את הכאב, אך כל כאב הוא בשבילנו אמצעי לליטוש מושלם יותר; כשאנו מתגברים עליו אנו עולים באמצעותו גבוה יותר.״

** הכאב. הדבר הזה שכל הזמן כולם רק רוצים לברוח ממנו, מלהרגיש אותו, או מלהרגיש לפחות משהו ממנו.. הכאב הזה, המשותף לנו עם החיות, הוא בעל ערך רב. הוא מחבר. וחיבור, אם עוד לא שמנו לב בימי הקורונה האלו, הוא ערך עליון, שדי קשה להגיע אליו.

* אבל כאן בדיוק טמון ההבדל בין האדם לבין בעל החיים. האדם יכול להתגבר על הכאב, להתעלות מעליו, ובמובן הזה להתחבר מתוך בחירה; השפה העברית מביאה כאן את (שוב) את היופי שלה: חיבור ובחירה.

**

ור׳ שטיינר ממשיך:

״את החיות עזבנו מאחור [כלומר, במהלך האבולוציה הקוסמית - י׳ א׳] כשיש להן אמנם יכולת כאב, אך לא מה שעשוי להעלותן מעבר לכאב, מה שבאמצעותו מתגברים על הכאב. זהו גורלה של החיה. היא מציגה בפנינו את המערך שלנו עצמנו, שבו אנו מסוגלים לחוש כאב, אך מערך שאינו מסוגל להשתנות, באמצעות ההתגברות על הכאב, לישועה עבור האנושות״.

** הלב מתרחב נוכח המילים האלו של אמת צרופה מוכחת מתוך החיים עצמם:

ההתגברות על הכאב מצד אדם בוחר היא הישועה עבור האנושות. כמובן שגם עבור האדם עצמו.

**

והנה ההמשך והקשר אל הרוע:

״כך הענקנו לחיות במהלך ההתפתחות את חלקנו הרע יותר, והן עומדות מסביבנו כאות וסימן לעובדה שאנו הגענו לליטוש מושלם יותר. ... עלינו ללמוד לראות עובדות אלו לא כתיאוריות, אלא עם תחושת-עולם קוסמית. עלינו להסתכל בחיה עם ההרגשה: ׳כאן בחוץ את מצויה, החיה; כשאת סובלת, את סובלת משהו המשרת אותנו, בני האדם, לטובה. אך לנו, בני האדם, האפשרות להתגבר על הסבל; את חייבת לשאת את הסבל. אנו, לאחר שניתן לנו הסבל, הותרנו אותו לך - ונטלנו לעצמנו את ההתגברות עליו!״.

מה זה אומר? זה אומר שאותה אינדיבידואליות ששטיינר הזכיר בפיסקה הראשונה שציטטתי, אותו כוח ״אני״ ייחודי שיש אצל כל אדם, הוא הכוח המתגבר על הכאב, איתו המשיך האדם את האבולוציה שלו על האדמה.

וזה אומר שבעל החיים זקוק לאדם.

**

ולכן הוא ממשיך:

״אם מתוך התיאוריה מפתחים הרגשה קוסמית זו, הופך הדבר לתחושת חמלה מקיפה כלפי עולם החיות.״

חמלה. חמלה היא הרגש המחבר בין האדם לבין החיה. חמלה אינה תיאוריה. את החמלה לחיה אפשר לחוש, אם מסכימים ורוצים, גם ללא המילים החשובות האלו של ר׳ שטיינר.

אם רק מתבוננים בעיניים של בעל חיים, מרגישים זאת.

* ר׳ שטיינר מקשר בין התודעה המטריאליסטית של האדם לבין התייחסותו לבעלי חיים. ככל שאדם חי תודעה מטריאליסטית יותר, כזו שלא מכירה במה שאינו קיים מעבר לחושים הרגילים שלו, אזי גם היחס שלו לחיה יהיה בהתאם, קרי, יחס מטריאליסטי, כלומר, כמו אל חפץ חסר רגשות.

או אז אפשר לעשות בחיה מה שעושים בחפץ. להשתמש.

וזה בדיוק ההיפך מחמלה.

*

אלא שהתודעה האנושית ממשיכה ומתפתחת. ותודעה רוחנית הולכת ומתחזקת באדם, הולכת ומתפתחת, גם אם לא נראה הדבר, בוודאי לא בימים אלו. אך זה קורה. ללא ספק. דווקא הכאוס והקושי שסביב מעידים על כך, על השינוי המתרחש למול עינינו.

וכך, ככל שהתודעה הולכת ומתפתחת, והופכת בהדרגה - והדגש העצום הוא על ״בהדרגה״, כי זה לוקח זמן, המון זמן - אז גם היחס לבעלי החיים משתנה.

*

האירוע הקשה של הכאת הכלב שהופץ בחדשות לאורך השבוע האחרון פתח מודעות רחבה ואפשרויות רבות של אנשים הפונים לאימוץ כלבים, לתרומה לעמותות, ועוד.

*

בעלי החיים הם עוד מפתח הפותח את סגור-ליבו ועורלת-הלב של האדם.

הכאב שהם נושאים, מבלי יכולת להתגבר עליו, הוא בדיוק ה״סיסמה״ להארת והתעוררות מודעות האדם לכוח החמלה בכלל, ולבעלי חיים בפרט.

ו״בעלי חיים״ זה כל מי שהוא בעל חיים. וזה אומר : כולם.


[הציטוטים מתוך הספר: ״התגלויות הקארמה״, עמ׳ 40 ואילך, הוצאת תלתן].


33 views0 comments