דוסטוייבסקי העל-זמני - רה״ש תשפ״ז
פוסט עם שיתוף אישי.. בשבוע שעבר צפיתי בהצגה ״האחים קרמזוב״ בתיאטרון גשר - הצגה מצוינת בעיניי - הבימוי המרהיב (איתי טיראן), התכנים העמוקים והנוקבים (רועי חן בעקבות דוסטוייבסקי), כה רלוונטיים לזמננו-אנו, המשחק המשובח, המוסיקה המעולה (של שכני לבניין Amit Poznansky - עמית פוזננסקי), וכל שאר הפרטים הקטנים והייחודיים.
.
עבורי, הסיפור הזה של דוסטוייבסקי התכתב עם מבנה נפש ורוח האדם כפי שאני לומדת ומתרגלת מזה שנים. לכל אחד מהאחים ייצוג לכוח אחר בנפשנו: מחשבה, רגש, פעולה; כוחו של האב - בונה או הרסני; היסודי הנשי - בדמות לילית ובדמות האם הגדולה, השכינה; כוחות ההתמרה של הנפש באמצעות מסירות, דבקות; היפוך כוחות הרוח לכדי זילות ועיוורון; וכמובן הכוחות האפלים ביותר.
.
ואחד הדיאלוגים היה כזה:
״אתה יודע מה זה גיהינום?״
״מה?״
״גיהינום זה כשאתה חווה שאתה לא יכול עוד לאהוב״.
.
מי לא מכיר זאת? מי לא פוגש רגעים של סבל בשל כעס, קנאה, חוסר אונים, השוואות לאחרים, ייאוש? זהו הסבל האמיתי שלנו: חוסר היכולת לאהוב.
ומדוע ? למה זה מביא כזה סבל וקושי? משום שהאדם הוא ישות אוהבת, יש בו את המהות הזו, ולכן כשאנו לא חווים את האהבה, אנו סובלים, אנו לא בתוך הכוח האמיתי שלנו. אני קוראת לזה: זה כמו שמשהו ״גנב״ אותי...
אני זוכרת את עצמי לפני כמה עשרות שנים - באחד הסשנים המיתולוגיים שחוויתי - ושם, בסופו, כשנשאלתי: מה המשימה כאן? ידעתי והשבתי: ללמוד לאהוב... ולא ידעתי הרבה על האהבה הזו, כמעט כלום בעצם. הכרתי אהבה ״רגילה״ (של משפחה, של ציפיות וכדומה); מי חשב בכלל שצריך ללמוד לאהוב ?! ..
ובאיזו אהבה מדובר בתהליך של למידה?
אהבה פשוטה שעוברת דרך מודעות ערה.
אהבה למושאים שונים: טבע, בעל חיים, ספר, אדם, פעולה, למידה, מעשה, זיכרון, ועוד ועוד.
. ו- ה״catch״ העיקרי הוא - שאנו חייבים לפגוש את חוסר היכולת לאהוב, ואת הרגשות הקשים, חייבים ממש ממש - על מנת שנוכל לעשות את המסע של ״ללמוד לאהוב״. .
העולם סביב מאתגר אותנו: דברים קשים שקורים, אנשים שאיננו מסכימים עם דרך החיים שלהם, עם דרך הפעולה שלהם, מעשים בשם הטוב, ערכים שמתהפכים, שקר, רוע, פחד מן העתיד, חוסר וודאות כלכלית, חיפוש מקצועי, חיפוש זוגי, קשיים רפואיים, אכזבות, התנפצות של תוכניות ועוד;
.
ובתוך כל אלו - ובזכות כל אלו - כשאנו חשים את הסבל, או אז אפשר אחרת; בהחלט וממש אפשר אחרת!!!! ולא רק שאפשר, נראה לי שזו הזכות והחובה שלנו - ואני עצמי שוב ושוב נזכרת בזה מתוך כאביי השונים, במשך שנים...
.
טוב לסמוך על הדרך. וזה לא קורה בחודש, או חודשיים. זה לוקח זמן.
.
מי לא רוצה לאהוב ולהיאהב? אין אדם כזה, אין ישות כזו!
.
מזה שנים - ועם כשלונות ו׳נפילות׳ בדרך, שוב ושוב - אני נזכרת שהדרך האחרת היא דרך החשיבה העצמאית שלי, שמתגברת על הסבל הזה ומשנה אותו, לומדת לאהוב - הופכת את הסבל למדרגה לעמוד עליה. .
ומהמדרגה החדשה אני מגלה את החכמה הנסתרת במהלכים של הדברים ובטעויות שעשיתי, את היופי המדהים שבטבע, את הכוחות שנולדים, טיפ טיפה ועוד טיפונת ועוד טיפה, את הלב שמתרחב, טיפ טיפה ועוד, את התקווה, את האינסוף - כי גם זה יחלוף ויותמר ויהפוך לחלק מהתהוות עצומה שכל אדם, כל אדם ממש בתוך המיליונים הרבים, תרם לה את תרומתו.
.
אני מלמדת עצמי מזה שנים - באמצעים שונים - להבחין בין האני המודע שבי לבין החלקים המכאיבים וגורמי-הסבל הללו שבי; זו עבודה יומיומית, ואף רגעית !!
.
וכשבהדרגה מביאה ההבחנה הזו למרחק-מה בין האני שלי לבינם: או אז אני יכולה לחשוב אחרת את הדברים; לשנות את ההבנה שלי; להיזכר למה בכלל בעבר חשבתי כך, ולמה זה כבר לא רלוונטי - בעיקר, כי יש לי יותר ויותר אותי. וגם זה לוקח זמן...
.
זוהי ההזמנה שלנו, כישויות ערות ותבוניות - ליצור את המרחק הזה בין האני לבין חלקי-הנפש, ולהגיע להסתכלות מתוך תמונה רחבה יותר.
לרוב, כדאי ביחד: ביחד עם טקסטים, ביחד עם אדם אחר שהולך בדרך הזו, ביחד עם העתיד.
.
ולרוב אני מגלה שאותם חלקים קשים מלמדים אותי לאהוב עוד קצת ועוד קצת, כי כוחות הרוח הטובים פועלים באדם - כשהוא מביע את חפצו העמוק לתור אחר הנשגב.
.
שנה מבורכת ומאירת-פנים בין אדם לרעהו;
למחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים.
לצירוף מתעניינות מתעניינים לקבוצת ווטסאפ שקטה בה אני שולחת מעת לעת טקסט קצר ו/או הצעות לתרגול - הנה הקישור:
תגובות