כמה פעמים קרה לכם שמצאתם את עצמכם רוצים לומר משהו למישהו, ואז - או שאין לכם את המילים, או שיש, אבל אתם לא מצליחים להגיד אותן? וזה למרות שאתם אנשים משכילים, נאורים, מפותחים ? ולמה הזוהר חושב שמשה רבנו הנשגב ממעמד הר סיני קשור לזה?
ת' הגיעה אליי לפגישתנו השבועית, התיישבה על הכיסא מולי ופתחה כך:
"כמו כל יום, נכנסתי אתמול הביתה בחמש, אחרי שעברתי בגן ובסופר, רצוצה מיום עבודה, הקטנה ושקיות הקניות על הידיים שלי; שמה אותה בפינת הצעצועים על-ידי, מסדרת את הקניות, כל דבר במקומו. אני מתיישבת לשחק איתה, ואני יודעת שמחכה לי ערב ארוך: כביסה, כלים שנשארו מהבוקר בכיור, לקלח את הקטנה, להאכיל אותה, טקס השינה, להכין טקסט לעבודה שלי. מחר בבוקר לעבור אצל הרופאה לקבל מרשם למשאף שלה, ולזכור להתקשר לביטוח לאומי להסדיר את הטעות שהם עשו עם המקדמות שלי.
לקראת שבע נכנס פ' הביתה, אומר 'שלום, מה העניינים?', אני עונה 'היי, בסדר'; ניגש לקטנה, מרים אותה על הידיים, נותן לה נשיקה, מדבר איתה קצת, ואז שואל, 'יש אוכל?' מיד אני מרגישה אשמה!! אין אוכל. אני מזהה בתוכי את הפחד לענות.
וכשהוא מבין שאין, הוא אומר 'אני מהבוקר מחוץ לבית, אני חוזר מת מרעב, את יודעת שאין לנו כסף מיותר לאכול כל יום בחוץ, למה את לא עושה מאמץ לבשל יותר....' – ואני מיד מתפרצת בתגובה, 'כל יום?! אתמול היה במקרר סיר מלא, על מה אתה מדבר?!!'. וזהו, הכל הובער. בשנייה. וזה נהיה כדור שלג, אני אומרת לו שאני זו שדואגת לקטנה, מביאה, מחזירה, לוקחת לרופאה, קונה, מסדרת בבית, מכינה. הוא רק שומע את זה, ושואג 'אז את אומרת שאני לא עושה כלום?! כל מה שאני אעשה לא מספיק לך, מה את רוצה ממני בכלל, את עובדת פחות שעות ממני, דואגת לעבודה שלך יותר מאשר לילדה שלך, לפעמים אני לא מבין איזו מן אמא את...'. והמילים שלו צולבות וצורבות בי כמו סכינים, רגשות האשמה גואים בי, לא יודעת כבר מה נכון ומה לא. נורא איך שאנו מדברים. אני לא יודעת איך לדמות לך את זה. גיהינום זו מילה טובה", היא אומרת כמעט בלי נשימה ועם דמעות בעיניים.
ת', בחורה כישרונית וחכמה, מתארת מציאות יומיומית שכיחה למדי, שרובנו בוודאי מכירים מקרוב, ובה קושי בסיסי אנושי – הקושי להביע את עצמה. זה יכול לקרות לגבי נושא אחד, זה יכול לקרות לאדם בכמה מישורים בחייו, ולפעמים זה הולך ובא לסירוגין. והמעניין הוא, שאפילו ל... משה רבנו (!) – ואולי דווקא לו, כאדם כבד-פה וכבד-לשון – זה קרה, ולא פעם אחת...
בפרשת 'וארא' (שמות, ו) ה' אומר למשה ליידע את בני ישראל, הנמצאים עדיין במצרים, שה' יוציאם משם לארץ חדשה ומיטיבה; משה אומר זאת לעם, אך העם לא שומע, "מקוצר רוח ומעבודה קשה" (פסוק ט'). ה' ממשיך ואומר למשה לגשת לפרעה ולומר לו לשלח את בני ישראל, ומשה עונה: "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (פסוק יב).
משה לא רוצה ללכת לדבר עם פרעה, ומתרץ זאת בכך שאפילו העם לא שמע את מה שאמר להם. הזוהר (פרשת 'וארא', עמ' קלב) מסביר, שהיעדר-הקשבה מתרחש כאשר האדם נמצא בלחץ, נפשו סגורה ונמצאת במועקה (קוצר רוח ועבודה קשה); מצב זה אינו מאפשר חיבור בין הרוח, ספירת בינה העליונה, לבין האדם, ספירת מלכות התחתונה, ולכן הוא אינו מסוגל להקשיב.
ויש גם את עניין הדיבור. עוד במפגש קודם בין ה' למשה, בסנה הבוער, משה אומר שהוא אינו איש דברים ולכן מסרב ללכת לפרעה. ה' מרגיע אותו ומבטיח: "ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (שמות, ג, י-י"ב). וכעת משה שב ואומר לה' שהוא אינו יכול ללכת לפרעה כי הוא 'ערל שפתיים'... הזוהר בודק כיצד למשה עדיין קשה ללכת לדבר עם פרעה, לאחר ההבטחה שקיבל בשעתו מה'?
ההסבר הוא, שלמשה יש קול, אך הדיבור שלו עדיין נמצא בגלות. ה'דיבור', לפי הזוהר, הוא קול ללא מילים. המילה חסומה. עדיין לא התהווה כאן אצל משה מה שנדרש (אומץ, הבשלה, הכרה פנימית וכו') כדי שהמילים התובעות מפרעה לשלח את העם תפעמנה בתוכו. הוא אמנם יכול לדקלם בפני פרעה את דברי ה', אך זה יהיה רק דיקלום.
ולפי הזוהר, כשאין דיבור - גם הקול מסתלק! כלומר, כשאין לי את המילים בתוכי, אז מן הסתם גם לא יהיה קול – אי אפשר לבטא בקול משהו שאינו נמצא.
וכך היה עד שהם התקרבו אל הר סיני. במעמד הר סיני הדיבור של משה שב מן הגלות, המילים התהוו: "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור" (שמות, כ, א'), ופורטו עשרת הדיברות; דיבורו של משה חזר לנוכחות, הוא יכול היה להתחבר בתוך עצמו אל המהות העומדת מאחורי הדברים (כאן, הדיברות), ואז גם היה קול, והוא אמר אותם. והעם הקשיב לו.
התהליך של חבירת הדיבור לקול מתרחש בזמן. ניתן להמשיל את הדיבור לצד הנקבי (השכינה, כנסת ישראל), ואת הקול לצד הזכרי; בעיתוי המתאים מתרחש האיחוד ביניהם, למעשה הם עוברים ממצב שנקרא בקבלה "אחור באחור" למצב של "פנים בפנים", ונוצרת אמירה בעולם הגשמי המשקפת את האמת האותנטית הפנימית של האדם.
משה נמצא בכולנו; כשהופכים את האותיות "משה" מקבלים "השם", גם במובן של ה', וגם – כמו שחברתי המלומדה כרמל וייסמן אומרת - במובן שכל שם יכול לבוא כאן. לצורך העניין, ת' היא 'משה'/השם שלנו כאן.
ת' רוצה לומר לפ' דברים הקשורים לאורח החיים שלהם, לתקשורת ביניהם, וזה קשה לה. מולו, עם כל האינטליגנציה ויכולותיה המרשימות, היא נאלמת, ואינה מוצאת לא את הדיבור שלה ולא את הקול שלה.
אישה מתמודדת כיום עם מטלות רבות בחייה, בתחום הקריירה ובתחום הבית, לצד נטייתה הטבעית לנתינה מתמדת (כמו רחם). לכן היא זקוקה לתמיכה רבה, בעיקר מבן-זוגה, ולשם כך עליה ללמוד לשים בצד את חששה מתגובתו, ולהביע את צרכיה ורצונותיה באופן שקט וישיר.
גבר, בנטייתו הטבעית, רוצה לשמח את זוגתו; לכן הוא זקוק לדעת שהיא מעריכה ומכבדת את מאמציו לכך, ולראות זאת בהבעתה. לשם כך עליו ללמוד לפתוח את ליבו (כן, כן...) ולהקשיב לה.
זה קשה, אך לא בלתי-אפשרי, לגשר על ההבדלים בין המינים. תקשורת היא אמצעי ראשון במעלה כאן.
במהלך השיחה שלי עם ת' היא שומעת את עצמה מסבירה לי, שעבורה, להמשיך במציאות כפי שהיא עם פ' זה יותר גרוע מאשר להעז ולעמוד על רצונה. רצון זה הוא: לשנות את דפוסי התקשורת ביניהם.
ולמעשה, כאן ת' מתחילה להתחבר לדיבור הפנימי שלה: 'תקשורת מכבדת היא מה שחשוב לי שנחווה בינינו !'
זהו השלב שבו נזרע השינוי אצל ת', הדיבור שלה מתחיל לחזור מן הגלות. ואז גם הקול יכול לחזור לתמונה ולחבור לדיבור...
לאחר שבוע היא מגיעה לפגישתנו ומספרת:
"למחרת הפגישה שלנו, אחרי שהקטנה נרדמה, פניתי לפ' שישב בסלון, ובבהירות ורוך הסתכלתי בעיניו ואמרתי: ' פ', אני רוצה לחיות איתך בכבוד ובשיתוף פעולה. אני שמחה שבחרתי בך, ואני יודעת כמה חשוב לך שאהיה שמחה. וכחלק מזה אני רוצה להוציא את דיבורי העלבון, ההאשמה והביקורת בינינו. אני לא יודעת בדיוק איך, אני אתאמן בכך, ומקווה שגם אתה. אני שמה לב שאני נפגעת מאד מהתקשורת בינינו, אחר כך יומיים אני בקושי מתפקדת, מרגישה עצובה, מרירה ומתוסכלת, עם גוש בגרון, ואז מתפרצת, ואני לא אוהבת את עצמי כזו, ולא לכך התכוונתי כשבחרתי לחיות בזוג. אני מניחה שהמצב הזה הוא גם לא מה שאתה רצית. אני רוצה לחוות בינינו שיתוף פעולה וחברות, ולא עוינות, ונדמה לי שלשנינו יש מה ללמוד כאן.'
הוא הגיב באוטומט, 'אבל את מתפרצת, ואת...' ועצרתי אותו; אמרתי לו, 'הנה, זה קורה בדיוק עכשיו. כך לא טוב לי. אני מציעה שנפסיק לדבר עכשיו וננסה שוב אחר כך'. הוא המשיך, 'את לא תגידי לי מה לעשות...', אמרתי, 'זה לא מה שאני רוצה לעשות. אני מציעה שנמשיך אחר כך בשקט'. הרגשתי שדיברתי מתוך אמת שהסתתרה במשך שנים."
הדיבור התחבר לקול, אני חושבת לעצמי.
זה היה ה'הר סיני' שלה. כמו משה ממש.
למחרת הם החלו להתאמן על דיבור בהקשבה.
זהו אימון של כל צד לשינוי תגובות הטבועות הרבה שנים; דרושים רצון וסבלנות הדדיים ותרגול מתמיד. בהצלחה!