"מאיזו סיבה אני בכלל תומכת בדמוקרטיה, בשלטון הרוב, שהרי ממילא אשתייך תמיד למיעוט: למוזרים".
(אוה קילפי)
למען הסר ספק, זה טור על אדם, לא על פוליטיקה (שבה ממילא איני מתיימרת להבין משהו, ואינני תרנגול מרוט...).
זהו עוד טור אשר מבקש לעורר, ולו בפסיק קטן, את החשיבה האנושית, והמטרה היא אחת - שכל אדם יהפוך להיות מקור הסמכות של חייו.
כשאדם הופך להיות - דרך חשיבה צלולה, שאותה הוא בונה למול חשיבה רגשית - למקור הסמכות של חייו, אזי הוא יכול להיות בשיתוף פעולה אמיתי עם זולתו, עם סביבתו. או אז אדם לאדם איננו זאב, אלא אדם לאדם הינו בן-משפחת-הרוח, משפחת בני האדם.
דמוקרטיה נדמתה להיות לפני כ-2300 שנה, בצורתה הראשונית וגם אחר כך בהתפתחות צורותיה ויישומיה, כמרחב המאפשר לאדם להביע את רצונו. במובן מסוים, זה אכן היה כך.
וזה כבר לא.
תפיסה מטריאליסטית (קפיטליזם בעיקרו, שהלך והתפתח בהדרגה מתוך ״איזמים״ שקדמו לו והכינו את התשתית לכך) הלכה והשתלטה גם על המרחב הזה.
יש מי שראו וזיהו זאת לפני כ-100 שנה (שזה יחסית לא הרבה זמן...), כפי שאביא בציטוט להלן, ויש מי שעדיין לא מזהה זאת, ועוד מקווה להחזיר עטרה ליושנה.
זה לא יחזור, כשם שתינוק לא יחזור לזחול לאחר שלמד ללכת (אלא אם הוא מתעצל).
תרנגול מרוט
״ודאי שמעתם שאנשים מסוימים מכריזים שוב ושוב בפני העולם שדמוקרטיה חייבת להתפשט לכל העולם התרבותי. הישועה נעוצה בהפיכת כל האנושות לדמוקרטית. יש לנתץ את הכל כדי שהדמוקרטיה תוכל להתפשט בעולם. ובכן, אם ימשיכו האנשים לקבל את הרעיונות המוצגים להם כפי שהם, עם קבלה סוחפת של המונח דמוקרטיה, למשל, המושג שלהם על דמוקרטיה יהיה כמו ההגדרה של הישות האנושית שנתתי לכם: ישות אנושית היא יצור עם שתי רגליים ובלי נוצות: תרנגול מרוט.
האנשים המפארים את הדמוקרטיה היום, יודעים עליה כמו שיכול לדעת מישהו שמראים לו תרנגול מרוט, אודות הישות האנושית. מתייחסים למושגים כאילו הם המציאות, וכתוצאה מכך אשליה עלולה לתפוש את מקומה של המציאות במה שנוגע לחיים האנושיים, על ידי הרדמת האנשים באמצעות מושגים. הם מאמינים שפרי מאמציהם יהיה שכל אדם יוכל להביע את רצונו במוסדות הדמוקרטיים השונים, ואינם רואים שהמוסדות הללו הם כאלה שתמיד רק קומץ אנשים מושך בחוטים, בעוד השאר נגררים. אבל הם משוכנעים שהם חלק מן הדמוקרטיה וכם הם אינם מבחינים שגוררים אותם ושקומץ אינדיבידואלים מושכים בחוטים. לאותם אינדיבידואלים יהיה יותר קל למשוך בחוטים אם כל האחרים יאמינו שהם עצמם עושים זאת, במקום להיגרר. זה ממש קל לגרור אנשים אל השינה בעזרת מושגים מופשטים ולגרום להא להאמין בהיפוכו של מה שבאמת נכון. זה נותן לכוחות האופל את הזדמנות הטובה ביותר לעשות כרצונם. ואם מישהו יתעורר, פשוט יתעלמו ממנו.״
(ר׳ שטיינר, 28.10.1917).
מכונת הצבעה ויש לזה המשך מרתק:
״מעניין לציין שב-1910 מישהו כתב שקפיטליזם בקנה מידה גדול הצליח להפוך את הדמוקרטיה למכשיר הנפלא, הגמיש והיעיל ביותר לניצול כל האוכלוסיה. בעלי הון נחשבו בדרך כלל לאויבים האמיתיים של הדמוקרטיה, כתב אותו אדם, אך זו היתה טעות יסודית. להיפך, הם מנהלים ומעודדים את הדמוקרטיה, כי היא מספקת להם פרגוד שמאחוריו הם יכולים להסתיר את שיטות הניצול שלהם, והם רואים בה את ההגנה הטובה ביותר מול כל התנגדות שהמון העם עלול להעלות. ... ואם מישהו כן מתעורר... וכותב כיצד פני הדברים באמת, לכמה אנשים מגיעה הידיעה על כך? כמה אנשים יקשיבו? הם אינם יכולים להקשיב, כי זה נקבר על ידי - ובכן, על ידי החיים אשר, שוב, נשלטים על ידי העיתונות. ... (הכותב) הוא מדעי לחלוטין ורציני בדיוניו על מכונת ההצבעה הפרלמנטרית הזו, כי הוא מבין את כל המערכת שמובילה ל׳מכונות הצבעה׳ אלה, היכן שמובילים אנשים להאמין שרוב משוכנע מצביע נגד מיעוט מעורער נפשית. הוא יודע שמשהו אחר יצטרך לתפוס את המקום של זה לפני שתהיה התפתחות בריאה.״
כך כותב שטיינר בשנת 1917.
בחודשים האחרונים בצורה הולכת וגוברת אנו עדים לקריאות שלא נשמעו כך מעולם: מות הדמוקרטיה, קריאות אלו מגיעות בצורות שונות ובקולות שונים, ולא במדיה ובתקשורת ה׳רגילה׳.
זוהי תוצאה, לא סיבה.
זוהי תוצאה של התמקדות האדם, אנשים מסוימים, בעצם ובאינטרסים שלהם עצמם בלבד, והעובדה שיש בכוחם להשפיע רבות על כלל האוכלוסיה (כמו אילי הון למיניהם) דווקא מתעתעת בהם עוד יותר: זה מטעה לחשוב שאתה יכול לעזור באמצעים שיש לך אך בעצם אינך בודק מה המניע האמיתי שלך.
האם המניע הוא לראות את המספרים שלך רק עולים ועולים?
את כוחך עולה?
את סיפוקיך מתגברים?
אז מה כן?
אם כך, אם הדמוקרטיה הנוכחית אינה עוד בשירות האדם, מה כן?
זו שאלה טובה, ונראה שאינני האדם הנכון לתת כיוון למענה, למעט כיוון אחד: לאפשר לעצמנו, כל אחד מאיתנו, להכיר בשינוי הזה גם במשטר, ולהפעיל חשיבה אישית ומשותפת באשר לעתיד.
זהו אתגר לא פשוט לחבר בין אינדיבידואל לקהילה.
שטיינר עצמו הציע מודל רחב ועמוק בהקשר זה, הנקרא ״השילוש החברתי״, ובו הוא מציע מרחב מדיני-חברתי-כלכלי לבני האנוש על מנת לחבר את החיבור הנ״ל בין אינדיבידואל לקהילה.
ניסיונותיו לבסס מודל זה נכשלו, ומאז טרם התבססו שוב.
